הרב שי פינקלשטיין
ראש כולל לשעבר (ממפיס, 2000-2005)
כיום רב קהילת “ניצנים”, ירושלים

לגרסת ה-PDF לחץ כאן

בפרשת פקודי התורה עורכת מעין סיכום לכל הפרשות שעסקו בבניית המשכן. משה מוסר חשבון מדוקדק של השימוש בתרומות העם למלאכת המשכן והפרשה מסיימת בהשראת השכינה במשכן.
הפסוק הפותח את פרשת פקודי מציג את המשכן באופן שיש לתת עליו את הדעת:״אֵ֣לֶּה פְקוּדֵ֤י הַמִּשְׁכָּן֙ מִשְׁכַּ֣ן הָעֵדֻ֔ת אֲשֶׁ֥ר פֻּקַּ֖ד עַל־פִּ֣י מֹשֶׁ֑ה…״ פסוק זה מעלה מספר שאלות:

  1. מה פשר הכפילות בפסוק שמזכיר את המשכן בפני עצמו – ״אלה פקודי המשכן״, ואח״כ חוזר על המילה ״משכן״?
  2. מהי המשמעות של הביטוי ״משכן העדות״ הכתוב בפסוק?

רש״י (שמות ל״ח,כא) נדרש לשאלותינו לעיל ומפרש את הכפילות בפסוק ע״פ המדרש בתנחומא: ״שְׁנֵי פְעָמִים, רֶמֶז לַמִּקְדָשׁ שֶׁנִּתְמַשְׁכֵּן בִּשְׁנֵי חֻרְבָּנִין עַל עֲוֹנוֹתֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל״.
לפי מדרש זה הטעם בכפילות הוא רמז לבאות וטעם זה מתבסס לא רק על הכפילות בפסוק אלא גם על המשמעות הנוספת של המילה משכן – מלשון משכון. התורה רומזת לעם ישראל שהשראת שכינה וביסוס המשכן כמקום השראת שכינה תלוי במעשיהם ובהתנהגותם הרוחנית. המשכן ישכון בעם רק אם הם ישמרו את חוקי ה׳ ותורותיו ובאם עם ישראל יחטא המשכן יהפך למשכון וילקח מהם בגין עוונותיהם.
השראת השכינה בישראל מותנית בהנהגות נאותה ומטילה את האחריות על עם ישראל.

רש״י מבאר גם את הביטוי משכן העדות וטוען: ״משכן העדת – עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל שֶׁוִּתֵּר לָהֶם הַקָּבָּ”ה עַל מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל, שֶׁהֲרֵי הִשְׁרָה שְׁכִינָתוֹ בֵּינֵיהֶם״. השראת השכינה בישראל אחרי חטא העגל מגלה את אהבת ה׳ לעמו באופן לא ראציונלי.
העם שקרא לעגל ״אלה אלוהיך ישראל״ זוכה שאלוקים חיים ישכון בו. ה׳ ויתר לעם על חטא העגל וההוכחה לכך היא בהשראת שכינתו. פרושו של רש״י מבהיר את מהותו של המשכן: מחד, המשכן והשראת השכינה מותנית בהתנהגות רוחנית נעלה של העם ועל העם לשמר את רמתו הרוחנית וליצור מציאות בו המשכן לא ימושכן. מאידך, אהבת ה׳ לעמו אינה תלויה, ומצדו של ה׳ יש ויתור גם לחטאים הקלוקלים ביותר.
המשכן מסמל את היחסים המיוחדים שבין ה׳ לעמו, את האחריות המוטלת על כתפי כל אחד ואחת מעם ישראל ועל אהבת ה׳ הנצחית.

רבי עובדיה ספורנו מבאר את הביטוי ״משכן העדות״ כהוכחה לנצחיותו של המשכן, בהנגדה למקדש.
״סיפר מעלות זה המשכן שבשבילם היה ראוי להיות נצחי ושלא ליפול ביד אויבים.
ראשונה, שהיה משכן העדות, שהיו בו לוחות העדות.
ב’, אשר פקד על פי משה.
ג’, שהיתה עבודת הלויים ביד איתמר, כי אמנם משמרת כל חלקי המשכן ביד איתמר היתה.
ד’, ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה עשה, שהיו ראשי אומני מלאכת המשכן וכליו, מיוחסים וצדיקים שבדור, ובכן שרתה שכינה במעשי ידיהם ולא נפל ביד אויבים.
אבל מקדש שלמה שהיו עובדי המלאכה בו מצור, אף על פי ששרתה בו שכינה נפסדו חלקיו, והוצרך לחזק את בדק הבית ונפל בסוף הכל ביד אויבים… כי אמנם בית שני לא היה משכן העדות, שלא היו בו לוחות העדות, ולא פוקד כי אם על פי כורש ולא היו שם בני לוי, כמו שהעיד עזרא באמרו ואבינה בעם ובכהנים, “ומבני לוי לא מצאתי שם ומן המתעסקים בבנינו היו צידונים וצורים, כמבואר בספר עזרא
״.

הספורנו מבליט את הצורך שבנייה של בניין בו ה׳ שוכן חייבת להעשות בקדושה כבר מתחילת התהליך. זהות הבונים של המשכן הם ״צדיקים ומיוחסים״ והם הקנו למשכן נצחיות. המשכן, שעשוי מחומרים פשוטים ונתון באהל, מעולם לא נפל ביד אויבים, ולעומתו, בית המקדש שהיה בנוי מחומרים חזקים, עמידים בפאר רב ע״י בונים מקצועיים נחרב.
הסיבה לכך נעוצה בשאלה האם ״שרתה שכינה במעשה ידי הבונים״ או לא.
ה׳ אינו צריך בניין כזה או אחר. הוא מעונין לשכון בלב האדם. בניין בו ה׳ ישכון צריך להעשות מתוך לב טהור ע״י בונים שמלאים ברוח אלוקים, בחכמה בתבונה ובדעת ובכל מלאכת מחשבת.
תהליך בניית המשכן מגיע לסיומו בפרשתינו ומציג בפני כל אחד ואחת מאיתנו אתגר רוחני.
ברמה האישית כל אחד ואחת מאיתנו חייב להכין את לבבו להשראת שכינה.
לבנות את המשכן שבתוכו בטהרת הלב, בחכמה ובתבונה. ברמה הלאומית בניית המשכן קוראת לעם ישראל ליצור מקום בו ה׳ ירצה להשרות את שכינתו בתוכינו בחברה מוסרית וערכית המאירה לעולם כולו באור יקרות את הדרך אשר נלך בה ונעלה אל הר ה׳.

לתגובות: shaifinkelstein@gmail.com