הרב ד”ר משה פינצ’וק
ראש כולל לשעבר במלבורן (תשנ”ט – תשס”א)
כיום ראש בית המדרש המכללה האקדמית נתניה
זרע ישראל– מי שאביו יהודי ואמו גויה – שמאל דוחה או ימין מקרבת ?
להלכה האורתודוקסית הגדרה טכנית פשוטה בנוגע לשאלה מיהו יהודי. המשנה בסוף פרק שלישי של מסכת קידושין קובעת: “כל מי שאין לה, לא עליו ולא על אחרים קדושין, הולד כמותה. ואיזה זה? ולד שפחה ונכרית”. פירוש: יהודי הבא על אישה שאין הקידושין תופסים בה כלל (= אישה גויה), הולד מקבל את מעמד האישה, כלומר הולד אינו יהודי. הנובע מהגדרה זו היא כי ההבחנה יהודי/גוי, היא דיכוטומית. אין מעמד ביניים של “קצת יהודי” כשם שאין מצב של “קצת בהריון”. עוד נובע מהגדרה זו כי ישנם שני מצבים של “אינו יהודי”: 1. אביו ואמו שניהם גויים. 2. אביו יהודי ואמו גויה.
האם שני מצבים אלו זהים לחלוטין או שמא יש הבדל בין שני סוגי הגויים האלו? בכל הנוגע למעמדם האישי אין הבדל, שניהם גויים גמורים: אינם חייבים במצוות; אינם מצטרפים למניין ולכל דבר שבקדושה; קידושיהן אינם קידושין; יינם יין נסך וכדומה. השאלה עולה בתחום החברתי-ציבורי. האם יש הבדל מבחינת היחס של עם ישראל אליהם: בשאיפה לגיירם ובמשמעות המחשבתית של גירותם?
גוי ששני הוריו גויים, אין לו כל זיקה לעם ישראל. אם הוא מתגייר הוא נחשב כזר המצטרף לעם ישראל. אולם גוי שאביו יהודי, אפשר שיש לו כבר זיקה לעם ישראל. כשהוא מתגייר, הוא לא רק מצטרף לעם ישראל, אלא הוא חוזר ושב לחיק עמו. אימוץ תפיסה כזו תשפיע על המוטיבציה של עם ישראל לנסות להחזירו לחיק עמו. בשאלה זו נחלקו באמצע המאה התשע עשרה הרב עזריאל הילדסהיימר והרב צבי קלישר.
הרב קלישר סבור שגיורו של גוי שאביו יהודי נחשב כהחזרתו לחיק משפחתו:
ילד אשר אביו ישראל ואמו הנכרית… מצווין אנו לפתוח לו פתח תקוה למולו… ואם אין מלין אותו [נמצאנו] דוחין אותו בידים מעדת ישראל, ולא ככתוב ואל ידח ממנו נדח… כאשר אביו ישראל יותר מחוייבין להכין לו דרך הבחירה מאשר יעשה להנולד מנכרי כי הגם שמדינא הולד כמותה לענין יחוס, עם כל זה מצינו כי זרע הקודש יקרא שהרי כשעזרא הוכיח לישראל אשר נשאו נשים נכריות אחר אומרו “כִּי־נָשְׂאוּ מִבְּנֹתֵיהֶם לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם” אמר:”וְהִתְעָרְבוּ זֶרַע הַקֹּדֶשׁ בְּעַמֵּי הָאֲרָצוֹת” (עזרא ט‘, ב‘) וגלל זה אם יש באפשרות להוציא זרע נשחתה מהטומאה ולהוציא ממסגר אסיר ולהחזירה אל הקודש מה טוב ומה נעים חלקינו.
הרב קלישר טבע לראשונה את המונח “זרע קודש” לגבי גוי שאביו יהודי. לדעתו גוי כזה הוא “זרע קודש” ומצווה להחזירו לחיק עמו.
הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל (שו”ת משפטי עוזיאל, כרך ב יו”ד סי’ נב) הרחיק לכת עוד יותר וטען (על בסיס הסוגיה ביבמות ק‘ ע”ב): שכל זמן שהבן הבא מן הנכרית לא התגייר, הרי הוא גוי גמור. אבל אם מתגייר, מועיל זרע האב היהודי שבו להיותו נקרא כעת מזרע ישראל לעניין כהונה. סתם גיורת נאסרת לכהונה משום שאינה ישראלית גמורה, אבל אם אביה מישראל היא חוזרת ונקראת מזרע ישראל וכשירה לכהונה, הואיל ונזרע מישראל.
לעומתם, הרב עזריאל הילדסהיימר אימץ את העמדה שגוי הוא גוי, העובדה שאביו הוא יהודי אינה מעלה ואינה מורידה:
ומה שכתב שדוחים אותו בידים מעדת ישראל על כל זה תמה תמה אקרא וכי אנו דוחין הלא נדחה הוא ואם ירצה לבוא יבא ואין אנו קורין לשום אחד. ומה שהביא מעזרא ט’ ב’ והתערבו זרע הקודש וכו’ לא נלע”ד כלל… הך זרע קודש איננו הבנים הנולדים מנכריות רק זרע ישראל נתערב, דהיינו עצמם נתערבו בעמי הארצות, דהיינו בנשים נכריות ומהולדות ליכא שום רמז בקרא.
ואי משום מעוות לא יוכל לתקון לא ידעתי איך מצא זאת שהוא בכלל מעוות… בבעל נכרית אף דבודאי ליכא בגדר החסידות כלל וכלל ועונו רב הוא מאד, עכ”ז אינו בכלל מעוות לא יוכל לתקון דאינו מתייחס אחריו.
הרב הילדסהיימר גם מביע פליאה על עמדתו של הרב קלישר:
לא אוכל להבין איך ידידי נ”י ימשכן נפשו על דבר זה ומה לנו ולצרה האין לנו די בהצער הגדול אשר כל ישראל ערבים זה בזה ומה לנו לדרוש אחרי ערבות חדשה”.
הרב דוד בס (אב”ד בבית הדין לגיור) מספר כי נכדה של נכד של הרב קלישר, שעדיין נושאת את שם המשפחה קלישר, ומודעת מאד לייחוסה ולאחריות ששמה מטיל עליה, הגיעה לבית הדין על מנת להתגייר. מוסיף הרב בס: “לא יכולתי שלא להיזכר בדבריו של זקנה, הרב קלישר, על גיור זרע ישראל, ובמאמץ שהשקיע בפולמוס מול הרב הילדסהיימר, ובכך שמשכן נפשו בוויכוח עד שעורר את תמיהת הרב הילדסהיימר, משל כאילו נזרקה בו רוח הקודש וראה שעתיד זרעו להזדקק לגישה זו”. עוד הוסיף הרב בס כי “צאצאים ישירים של הרב הילדסהיימר (הנושאים את שם משפחתו) באו אף הם בבית דיננו, אחד כמשפחה מארחת ואחד כמורה באולפן גיור, והוא משקיע מאמץ בלימוד הלכה לזרע ישראל ובהכנתם לגיור, וסיפרתי גם להם על הוויכוח”.
לסיום, מעניין לעקוב אחר השינויים בחוק השבות המשקפים מעבר מתפיסתו של הרב הילדסהיימר לתפיסתו של הרב קלישר: חוק השבות נחקק בשנת 1950 שם נאמר בסעיף הראשון: “כל יהודי זכאי לעלות ארצה”. היות ולפי ההלכה יהודי הוא רק מי שאמו יהודייה. ניסוח זה משקף את עמדת הרב הילדסהיימר. כעבור עשרים שנה, בשנת 1970 החוק תוקן: “הזכויות של יהודי לפי חוק זה… מוקנות גם לילד ולנכד של יהודי, לבן זוג של יהודי ולבן זוג של ילד ושל נכד של יהודי”. לא נאמר שצאצא של יהודי מוכר כיהודי, אך נאמר שלצאצא של יהודי יש זכות השיבה מה שאין כן לגוי שאיננו צאצא של יהודי. בדומה לעמדת הרב קלישר.
הגרי”ד סולובייצי’ק ז”ל העיר (חמש דרשות, עמ’ 23) על הקביעה “לא בשמים היא” – ”בענייני הלכה מסר הקב”ה לחכמי ישראל את סמכות הפסיקה טמא-טהור, חייב-פטור, אסור-מותר. אולם בשאלות היסטוריות, שאלות שנוגעות לא לתנור, לא לכיכר ולא לסכום של מנה או מאתיים, אלא לגורלו של עם הנצח, פוסק הקב”ה בעצמו הלכה כדברי מי. לאור ההתעוררות הגדולה בימינו של האנוסים ביהדותם ושל היהודים באנוסים לא יכול להיות ספק. בורא עולם פסק כעמדת הרב קאלישר, “וְהִתְעָרְבוּ זֶרַע הַקֹּדֶשׁ בְּעַמֵּי הָאֲרָצוֹת” (עזרא ט, ב) ועלינו לקרב ולחבק את השבים לחיק משפחתם“.
