מאת: ג’קי רוזנוולד
שליח לשעבר (מינכן, תש”ע)
כיום רכז גיוס שליחים בתורה מציון
לגרסת הPDF לחץ כאן
פרשות השבוע שלנו עוסקות בעיקרן בכל נושא טומאה וטהרה, וביחוד בכל תחום הנגעים הבאים על האדם – “זֹאת תּוֹרַת נֶגַע צָרַעַת בֶּגֶד הַצֶּמֶר אוֹ הַפִּשְׁתִּים אוֹ הַשְּׁתִי אוֹ הָעֵרֶב אוֹ כָּל כְּלִי עוֹר לְטַהֲרוֹ אוֹ לְטַמְּאוֹ” (ויקרא, פרק י”ג, נ”ט).
השאלה המרכזית שנשאלת היא, בגין מה כל הנגעים הללו מגיעים לאדם, לבית, לכלים? הם כל כך חמורים עד שלמעשה הנגע מכריח את האדם לצאת החוצה מביתו ואף ממחנה ישראל כתהליך של תיקון הנגע.
משיבים חכמי ישראל בכך שהם מקשרים את כל עניין הנגעים לעניין שמירת הלשון (לשון הרע).
אמר ריש לקיש: מאי דכתיב “זאת תהיה תורת המצורע”? זו תהיה תורתו של מוציא שם רע (מסכת ערכין ט”ו, ב’)
כך שכל מי נפגע מנגע הצרעת וודאי הדבר נובע מהוצאת שם רע, כך למעשה רואה ריש לקיש כי לצרעת יש משמעות רוחנית, שבה הקב”ה מעביר דרכה מסר, כי חטאנו בלשוננו ועלינו לעשות תיקון רוחני לנגע הזה.
מוסיף על כך הרמב”ם בהבחנתו כי יש הבדל בין הצרעת בגופו של האדם, שהיא נתפסת כמחלה טבעית, לבין צרעת הבגד והבית שנתפסות כעל-טבעיות: “שאין דומין זה לזה שהרי לובן עור האדם קרוי צרעת ונפילת קצת שיער הראש או הזקן קרוי צרעת ושינוי עין הבגדים או הבתים קרוי צרעת וזה השינוי האמור בבגדים ובבתים שקראתו תורה צרעת בשותפות השם אינו ממנהגו של עולם אלא אות ופלא היה בישראל כדי להזהירן מלשון הרע שהמספר בלשון הרע משתנות קירות ביתו אם חזר בו יטהר הבית אם עמד ברשעו עד שהותר” (רמב”ם הלכות טומאת צרעת ט”ז, י’)
הרמב”ם באותו הסעיף מסביר כי יש חשיבות גדולה לבידודו של הנגוע בחברה על מנת שהוא יבין כי הוא צריך לעשות תיקון פנימי של אורחותיו, “ויצטער ויהיה מובדל ומפורסם לבדו עד שלא יתעסק בשיחת הרשעים שהוא הליצנות ולשון הרע”.
מכאן אפשר ללמוד כי התיקון לפגם הדיבור הוא דווקא על ידי ריחוק ובידוד. כוח הדיבור אוצר בתוכו כלים שאנחנו כבני אדם עושים בהם שימוש יומיומי קבוע – שיחה היא דבר שכל בני האדם עושים ומקיימים בכל יום בכל מקום ובכל שעה ואפילו בחלום. שיח הוא היסוד והמרכיב החיוני לפיתוח חברתי והאנושי.
הדיבור יוצר תקשורת בין בני האדם, יוצר תנועה, יוצר חברה, וכאשר החברה או הפרט בחברה עושה שימוש לא ראוי בכוח הדיבור הוא יוצר ניתוק המתבטא פעמים כחוסר תקשורת, החרש נחשב על פי ההלכה כשוטה, אך ורק משום שאין בכוחו לשמוע, ובכך הוא לכאורה מנותק בצורה הטבעית והיומיומית מהחברה הכללית (או במילים אחרות “חיי בבועה של עצמו”).
ולכן העונש שהאדם מקבל כאשר נמצא בגופו או ברשותו נגע, הוא ריחוק חברתי – “וְיָצָא, הַכֹּהֵן, אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וְרָאָה הַכֹּהֵן, וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע הַצָּרַעַת מִן הַצָּרוּע”. כאשר האדם הוא לבד ברשות עצמו הוא לא יכול להתפתח כראוי, האדם הוא יצור חברתי ביסודו.
ללא החברה אין הוא יכול להטיב לזולתו ואף לעצמו, בכך שיחזור להיות מוסרי וערכי שוב, ועל בסיס זה הבידוד החברתי נועד לתת לאדם זמן לחשבון נפש מוסרי וערכי המאפשר לו לחזור למוטב, “לא טוב היות אדם לבדו”.
אין ספק שאנחנו בדורנו חשים את משק כנפי ההיסטוריה בימים הללו, ואין הכוונה ל-‘ימי הספירה’ אלא ל-‘ימי הקורונה’. כיום הנגע מצוי כמעט בכל פינה בכל הגלובוס וכל שטח ציבורי מעלה חשש מהלא נודע, מווירוס קטנקטן וחמקמק שרק במעבדות אפשר להבחין בו. לכן החובה המוסרית המוטלת עלינו כחברה מתוקנת היא לנקוט במשנה זהירות ולא רק מצד ‘ונשמרתם מאוד לנפשותיכם’ אלא בעיקר מצד ‘לא תעמוד על דם רעיך’, מה שמקנה לנו הצצה ייחודית ואפילו לרגע קטן של ‘חסד’ לתוך עולם התשובה של המצורע.
דווקא בגלל החובה הציבורית והמוסרית שנכפתה עלינו להתבודד, להסתגר בד’ אמותינו, לקבל על עצמנו ריחוק חברתי פיזי, וכל זה על מנת שנוכל לחזור למחנה ישראל בייתר כוחות, מחוסנים במצברים חדשים, מתוך עולם של בנייה ואף תיקון של הבית הפרטי שלנו בתקופה שבה אין לנו שיגרה, ומציאות חיים אמיתית (לא הכל נמצא בזום!).
כך גם המתבודד המצורע עושה לעצמו את חשבון הנפש על מנת לחזור לחיי שיגרה בריאים ונכונים.
התיקון של המצורע הוא בכך שהוא יזנח את האנטי-חברתיות שבו, בכך שהוא חטא בלשונו ומתוך כך גם שכח איך להתחבר לצלם הא-לוקים שבו. רק הבידוד החברתי מאפשר להזכיר לו איך לנהוג שוב בצלם אנוש.
הימים הינם ימי זיכרון וחגים לאומיים, ימים שבתיקונם אנחנו אבלים ביחד, זוכרים ביחד וחוגגים ביחד. הדגש של הימים האלו הוא החברה. שורות אלו נכתבות במוצאי יום השואה, לא רחוק מימי חג הפסח, כאשר מעבר לפינה יום העצמאות ממתין לתורו בענווה.
כמה פעמים השתמשנו בלשוננו בתקופה האחרונה (אם לא בשנה האחרונה בפרט) לרעה בעקבות המירוץ המטורף והכמעט האין סופי להנהגת המדינה. כמה פעמים נחשפנו לקריאות כנגד מגזר זה או אחר על חוסר התנהלות ראויה בימי הקורונה, כמה פעמים חלקים בחברה הישראלית מנגחים זה את זה, או יותר נכון זה בזה. עד שנדמה ששוב אנחנו מחפשים את ‘המצורע הבא’ כמו בתוכנית ראליטי.
ומה סמלי שביום השואה נודע לנו על הכרזתה של הקמת ממשלה בישראל, שבתקווה תהה סוף כל סוף ממשלת אחדות, ממשלה של איחוי ואיחוד כוחות ,שבמקום שתהה עסוקה בלפלג ולהתסיס תעסוק בלחבר ותאחד את כלל ישראל, בתקווה שבכך נוכל לחזות בבניין ירושלים, משואה-לתקומה, ומנגע לעונג!
“וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי”
לתגובות: giyus@torahmitzion.org
