חמש פעמים מצווה התורה על משה לחזק את יהושע בתפקידו.
בפרשת פנחס:
וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו: וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כָּל הָעֵדָה וְצִוִּיתָה אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם (במ’ כז,יח).
בפרשת דברים:
יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן הָעֹמֵד לְפָנֶיךָ הוּא יָבֹא שָׁמָּה אֹתוֹ חַזֵּק כִּי הוּא יַנְחִלֶנָּה אֶת יִשְׂרָאֵל (א,לח).
בפרשת ואתחנן:
וְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ כִּי הוּא יַעֲבֹר לִפְנֵי הָעָם הַזֶּה וְהוּא יַנְחִיל אוֹתָם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּרְאֶה (דב’ ג,כח).
ובעיקר בפרשתנו:
וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה’ לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם וְאַתָּה תַּנְחִילֶנָּה אוֹתָם: (ח) וַה’ הוּא הַהֹלֵךְ לְפָנֶיךָ הוּא יִהְיֶה עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ לֹא תִירָא וְלֹא תֵחָת (לא, ג-ח).
ושוב בהמשך הפרשה:
וַיְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וַיֹּאמֶר חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָהֶם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִמָּךְ (לא,כג).
ברור שאם התורה חוזרת שוב ושוב על הצורך בלחזק את יהושע, היא באה לטפל בבעיה שאולי היתה אמורה להיווצר ללא חיזוק זה, ומהי אם כן הבעיה?
אכן, מינויו של יהושע הפתיע, וודאי את העם כפי שמתאר המדרש:
” ‘אוצר נחמד ושמן בנוה חכם’ (משלי כא,כ) – זה משה, ‘וכסיל אדם יבלענו’ – זה יהושע, שלא היה בן תורה והיו ישראל קורין אותו כסיל (ילקו”ש מש’ תתקנט).
השאלה היא למי העם ציפה. אם יהושע לא עלה בדעתם כמנהיג הבא, אז מי כן? מי היה המועמד הטבעי לרשת את משה?
ניתן לשער שהיו שלושה מועמדים: האחד – עתניאל בן קנז משבט יהודה שעליו מספר המדרש:
“אלף ושבע מאות קלין וחמורין וגזרות שוות ודקדוקי סופרים נשתכחו בימי אבלו של משה. אמר רבי אבהו: אף על פי כן החזירן עתניאל בן קנז מתוך פלפולו” (תמורה טז ע”א).
ונסביר: עם מות משה נשכחו הלכות. גם יהושע שוכח הלכות ורק עתניאל, ה”תלמיד חכם” מצליח להזכיר את ההלכות. לכאורה אם כן הוא המנהיג הראוי? אלא שהוא לא נבחר, ורק לאחר מות יהושע הוא יהפוך להיות השופט הראשון, כפי שכתוב בספר שופטים (ג,ז): “וַיִּזְעֲקוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶל־ה’ וַיָּקֶם ה’ מוֹשִׁיעַ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּשִׁיעֵם אֵת עָתְנִיאֵל בֶּן־קְנַז”.
השני – פנחס הכוהן, נכדו של אהרן הכוהן, שקיבל ברכה מהא-ל על מעשה זמרי בתחילת פרשתנו: “לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת־בְּרִיתִי שָׁלוֹם: וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם” (במ’ כה, יב-יג)
אך הוא לא נבחר, כנראה בגלל החשיבות של הפרדת הרשויות. פנחס הוא כוהן ובעתיד יהיה הכוהן הגדול, והמנהיג לא צריך להיות ממשפחת הכהונה.
והשלישי – הוא בן בריתו של יהושע בסיפור המרגלים, כלב בן יפונה משבט יהודה שהוא בעצם אחיו הגדול של עתניאל (על פי יהו’ טו,יז), אך גם הוא לא נבחר.
ונחזור על שאלתנו: למה דווקא יהושע?
חז”ל כנראה מצאו את ייחודו דווקא בתפקיד המשרת. הנה, כך הדבר מוצג במדרשים השונים:
והוא היה משכים ומעריב בבית הועד שלך, הוא היה מסדר את הספסלים והוא פורס את המחצלאות
(במדבר רבה כא,יד).” ‘ושומר אדוניו יכובד’ (משלי כז,יח) – זה יהושע. שהיה משמש את משה ביום ובלילה”… ומה שירות היה משרתו? היה נוטל את הדלי ואת הבלנרים [=כלים של הבלן] ומוליכו לפניו לבית המרחץ … היה משכים בכל יום ובורר את הגס שבמן ואומר: זה לרבי משה, זה לרבינו משה” (אוצר המדרשים, אייזנשטיין, צדקות, עמוד 499).
על פי המדרשים, יהושע היה משרת במובן הפשוט ביותר של המילה, ואף על פי כן הוא נבחר להנהגה. הסיבה לכך היא תפיסה יהודית מוכרת: “גדול שימושה של תורה יותר מלימודה” (ברכות ז ע”ב). הרעיון העומד מאחורי תפיסה זו הוא שליווי צמוד של אדם מאפשר לימוד איכותי יותר של דרך ההנהגה הראויה מאשר לימוד הלכה, מנהג וערכים. השימוש מאפשר למידה של הניואנסים הקטנים של החיים: הדרך שבה אומרים דברים, מתי שותקים, מתי בוכים וכו’. כל זה לא נלמד אלא בליווי יומיומי.
אלא שעם כל זאת, הבחירה ביהושע לא הייתה פשוטה לעם ישראל. לכן מוסיף המדרש שערב מותו ערך משה טקס ובו העביר את המושכות לידי המנהיג, וכך הוכיח שיהושע ראוי להנהגה, גם זו הדתית:
“באותה שעה עשה משה ליהושע כבוד גדול ופאר רב בפני בני ישראל, והיה כרוז יוצא מלפניו בכל מחנה ישראל לאמר: בואו ושמעו דברי הנביא החדש שיקום עלינו היום. עלו כל ישראל לכבודו של יהושע, ואח”כ צוה משה להביא כסא של זהב ועטרה של מרגליות וכובע של מלכות ולבוש ארגמן, והיה משה עומד ומסדר ומעריך מערכות וספסלים של סנהדרין ושל ראשי גדודין ושל כהנים. ואח”כ הלך משה אל יהושע והלבישו ונתן עליו העטרה והושיבו על כסא של זהב והעמיד עליו מתורגמן לדרוש בפני כל ישראל. ומי היה המתורגמן – כלב בן יפונה. ויהושע דורש בפני כל ישראל ובפני משה רבו”
(אוצר המדרשים, עמ’ 365).
מדרש אחר מלמד שגם פעולותיו אלו של משה לא לגמרי הועילו, וחלק מן העם עדיין היה בוש במנהיגו החדש:
“זקנים שבאותו הדור אמרו: פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה, אוי לאותה בושה אוי לאותה כלמה”
(ילקו”ש, פינחס תשעו).
לומר על מישהו שהוא “פני לבנה” מול “פני חמה”, זה בעצם לומר שהוא צל חיוור של המקור!
האם הם צדקו?
לדעתי לא! לפי המתואר בתנ”ך, תקופת הנהגתו של יהושע היא אחת מן התקופות הפחות סוערות ביחסי מנהיג ועם. אמנם העם לא עמד במשימת הכיבוש כיאות (יהו’ יג,א), וגם אפשר את יצירת התשתית לגל העבודה הזרה שפשה מיד עם מותו (כדברי המלאך בבוכים [שופטים ב,ג]), אבל לא היו מנהיגים רבים בתנ”ך שהעם הלך עִמם ולא נגדם, כך שמבחינת תכונות ההנהגה, יהושע אכן היה “איש אשר רוח בו”.
~
*הרב ד”ר יוסף פריאל, מרצה לתנ”ך וזמר עברי באוניברסיטת בר אילן ורב באריאל.
לתגובות: priel483@gmail.com
