הרב מיכאל אהרונוב
ראש ישיבת ההסדר מעלה אפרים
נס וטבע
על הפסוק בפרשתנו (ו’, ג’) “וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל שדי ושמי ה’ לא נודעתי להם” מסביר רש”י: “דאמר הקב”ה למשה: לא ניכרתי להם (לאבות הקדושים) במידה אמיתית שלי שעליה נקרא שמי ה'”.
אם כן, נמצינו למדים שהאבות, עם כל תוקף מעלתם, לא זכו למה שזכו הבנים ביציאת מצרים, ורק אלו האחרונים זכו לפגוש במידתו האמיתית של הקב”ה, וכפי שהובטח להם (שם, ז’) “ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלוקים וידעתם כי אני ה’ אלוקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים”.
וכדי לברר מהו ההבדל בין המידות הנ”ל: “א-ל שדי” אל מול “ה'”, תחילה יש לברר מדוע דווקא נס יציאת מצרים חתום במידה זו של שם ה’? וכי נסים גלויים שנעשו לאבות לא הוו בכלל נס שראוי לו לחותמו בשם ה’? האם נפילה לכבשן האש דאברהם אבינו מילתא זוטרתא היא שיצא משם בלי פגע כלל?
אלא, שאנחנו בראייתנו המוגבלת והפשטנית יכולים לחלק בין שני מהלכים: טבע ונס. הטבע בנוי על חוקיות מוגבלת קבועה ומתמדת, ואילו הנס אין לו חוקים ואין לו מגבלות.
אבל זה אינו!! באמת גם מהלכים ניסיים יש להם חוקים קבועים, כפי שקבע הקב”ה עוד בששת ימי בראשית, דמקום פנוי שייר הקב”ה בטבע כדי שיהיה לנס מקום לחול. דברים שבעיניים שפלות וחומריות נתפסים ונראים כנס, אילו היינו מגביהים עינינו היינו יכולים להבחין שהם חלק מדרכי הטבע שבו מנהיג ה’ את עולמו. אם בעיני בשר אש שורפת ומכלה, הרי שבעיניים של מלאכים אך טבעי הוא שאין האש שורפת כלל את מי שאין מן הדין לשורפו.
כל הדברים הנ”ל הם דווקא בניסים רגילים, אבל שונה מכולם הוא נס יציאת מצרים. כאן התחדש והתרחש נס שאפילו בהסתכלות של עליונים היה לפלא!! שהרי ישראל במצרים הגיעו למ”ט שערי טומאה עד שאפילו מלאכי עליון שואלים על מה נשתנו בנ”י מן המצריים, שהרי הללו עובדי ע”ז והללו עובדי ע”ז?? (עיין שיהש”ר ב’, ב’) לא היו ישראל ראויים להיגאל מצד עצמם, ואפילו החוקיות השמיימית והניסית לא יכלה להועיל להם. רק הקב”ה מעצמו חתר להם חתירה והצילם ממצרים.
ובלשון המדרש (תהילים קי”ד): “ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים” (דברים ד’,כ) כאדם שהוא נוטל את האש (מתכת מלובנת) מתוך הכור שלא בצבת ושלא בסמרטוטין כביכול…כן עשה הקב”ה לישראל, כנגד כל הכללים, במהלך עליון יחידאי, העוקף את כל מהלכי ההנהגה הרגילים. הוא שאנו אומרים בהגדה של פסח: “ויוציאנו ה’ ממצרים – לא ע”י מלאך ולא ע”י שרף ולא ע”י שליח, אלא הקב”ה בכבודו ובעצמו, שנאמר (שמות יב’, יב) ועברתי בארץ מצרים וכו’ אני ה’ – אני הוא ולא אחר”.
וכמו ההבדל בין נס יציאת מצרים לשאר הניסים כן הוא ההבדל וההפרש שבין המידות הנזכרות הנ”ל. האבות לא זכו אלא להנהגה של “א-ל שדי”. היא ההנהגה המורה על החוקיות הטבועה בכל מהלך מששת ימי בראשית, וכדברי הגמרא (חגיגה יב): “אני הוא שאמרתי לעולמי די”, ואמירת “די” זו כוללת לא רק את חוקי הטבע הניכרים לעינינו אלא גם את החוקים שמעל הטבע, המוגדרים בלשונינו ניסים.
לעומת זאת, שם הויה ב”ה מביע הנהגה גבוהה יותר, הנהגה שעוקפת את כל המגבלות – שיאה של מידת החסד האלוקית שמקיים הבטחותיו בלא תנאי ואע”פ שלא זכו (עיין שפתי חכמים על רש”י הנ”ל). ומידה זו נתגלתה דווקא ביציאת מצרים אצל הבנים ולא אצל האבות, והיא היא הסיבה למה כל כך הרבה פעמים, נזכרת יציאת מצרים.
דומה שבזמנינו, עם כל המאורעות העולמיים והארציים, העליות והירידות, ניתן לזהות לעיתים את ההנהגות המתחלפות הללו. הנהגת הטבע המדוד, ולעומתו הנהגה ניסית נהדרת. אך יותר מכל ומעל כולם, מהלך ענקי של נס פלאי, נס המשולב בטבע ובד בבד מתנגד לכל חוקיות וטבעיות אפשרית, והוא ההכנה הגדולה של עולם ומלואו לקראת בואו של המלך ה’, שמתגלה בשיבת ישראל לארצו, ובהתרוממות הרוח ושאיפת הטוב בקרב ישראל.
