אמר ליה רב נחמן בר רב חסדא לרב נחמן בר יצחק: ליקום מר ליתי לגבן! – אמר ליה: תנינא, רבי יוסי
אומר: לא מקומו של אדם מכבדו, אלא אדם מכבד את מקומו .
… אמר ליה: אי הכי – ניקום אנא לגבי מר. – אמר ליה: מוטב יבא מנה בן פרס אצל מנה בן מנה, ואל
יבא מנה בן מנה אצל מנה בן פרס.
(תענית דף כ”א עמוד ב ‘)

הגמרא מתארת מפגש בין שני חכמים בעלי אותו שם: רב נחמן. האחד היה בנו של רב חסדא והשני היה בנו של יצחק. ראה רב נחמן בן רב חסדא את חברו, שאינו יושב ב”מזרח”, אלא יושב בין אנשים “פשוטים”. אמר לו: בוא, שב עמנו – המקום ההוא “אינו מתאים לך” ואינו תואם את מעמדך. הזמנה זו “צרמה” לאוזנו של רב נחמן השני, ומייד ענה ב”טבעיות”: אין חשיבות למקום. יכול להיות מקום “רע” עם אנשים טובים וחיוביים, לעומת מקום “טוב” אשר אנשים פחות טובים פוקדים אותו. במילותיו : לא מקומו של האדם מכבד אותו, אלא האדם,
הוא שמכבד את מקומו.

רב נחמן בן רב חסדא, מייד “קלט” את המסר ואמר לעצמו: אם המקום אינו יוצר חשיבות, אלך אני אליו. מייד ביקש… לעבור לשבת ליד רב נחמן השני. ואז ענה לו רב נחמן בן יצחק: אמנם מקום אינו מהווה מרכיב בעל חשיבות, אך יש מרכיבים אחרים בעלי משקל, למשל ייחוס. לא חלילה ייחוס של עושר או של שררה, אלא ייחוס “רוחני”. אם גם האבא היה תלמיד חכם ובעל ידע ויכולת פסיקה, או שמא לא. וממשיך רב נחמן בן יצחק: אביך (רב חסדא, אביו של רב נחמן) נחשב כ”שווה מ נ ה” (מאה דינר) לעומת אבא שלי הנחשב כ”פ ר ס” (חצי מנה), ולכן אני אבוא אליך ולא אתה אלי. בלשונו של רב נחמן בן יצחק: “יבוא מנה בן פרס אצל מנה בן מנה”. מניין שאב רב נחמן בן יצחק עמדות אלו? נעיין בפסוק מתוך פרשתנו:

צַו אֶת בְּנֵי יִשְָׂראֵל וִישַׁלְּחּו מִן הַמַחֲנֶה כָּל צָּרּועַ וְכָּל זָּב וְכֹל טָּמֵא לָּנָּפֶש: (במדבר פרק ה פסוק ב’)
כידוע, מצורעים נשלחים מחוץ למחנה. אדם מצורע חייב לצאת מן המחנה ולשבת שם ביחד עם חבריו המצורעים (חובה זו קיימת גם אם הוא מצורע יחיד). שם הם חיים, שם הם “מבלים”, שם, ורק שם מותר להם לשהות. האם בכל אופן ישנם מצבים בהם המצורעים מתראים עם שאר העם? האם ישנם מצבים בהם יש “היתרים מיוחדים” המרשים למצורעים לשהות במחיצת האנשים שאינם מצורעים?

… וכן מצינו באהל מועד שבמדבר, שכל זמן שהוא נטוי אמרה תורה וִישַׁלְּחּו מִן הַמַחֲנֶה כָּל צָּרּוע,ַ הוגללו הפרוכת – הותרו זבין והמצורעים ליכנס שם (תלמוד בבלי מסכת תענית, שם)

מתוך הפסוק לעיל לומדים חכמי התלמוד, שבזמן מסעות בני ישראל במדבר, כאשר כל הפרוכות (הבדים בהם כיסו את המשכן) היו מקופלים עקב תנועת העם, אז, באותן שעות, גם המצורעים היו מתערבבים בתוך העם, ואף הורשו להיכנס לאותו מקום בו ניצב שעה קלה לפני כן המשכן – המקום המקודש ביותר לעם ישראל.

לומדים מכאן, בדיוק את המסר שלמדנו מדברי רב נחמן בן יצחק: באופן עקרוני אין משמעות וחשיבות עצמית למקום. כאשר המשכן שוכן במקום מסוים שוכנת שם קדושה, אך כאשר פרקו את המ שכן גם הקדושה הוסרה ממקום זה. השאלה היא מי נמצא במקום ומה נעשה באותו מקום. מכיוון שבזמן בו עבר העם ממקום למקום במדבר, השכינה כבר לא שרתה באותו מקום בו היה המשכן לפני כן, ולכן גם המצורעים יכולים לשהות באותו מקום.
יש להעיר כי יש יוצא מן הכלל לעיקרון זה והוא מקום המקדש בירושלים. במקום זה שורה קדושה גם היום, אפילו כשבית המקדש לא עומד על תילו, ואנו מקווים ומתפללים שייבנה במהרה בימינו ויאיר לכל העולם כולו.

מהו המסר?
ידוע המשפט “ברומא התנהג כרומאי”, ולמרות זאת נראה כי לאור הדברים לעיל ניתן לומר לאדם הערכי כי בכל מקום עליו להתנהג כפי שחונך וכפי שלימדוהו הוריו, מוריו וחברי ו הטובים. יתנהג בצורה ערכית ומוסרית, למרות שהוא נמצא בחברה שונה. רב נחמן בן יצחק לא הרגיש זר ובלתי שייך, למרות היותו בחברת אנשים “פשוטים”. רב נחמן התנהג כרב נחמן, גם במקום זה, ובאותה חבורה שאינה ברמתו. ככל הנראה גם שם, למד, לימד ועסק בתחומים “שלו” עד כמה שידו משגת, ולא חש אי נוחות. סביר מאוד להניח שרב נחמן כיבד כל אדם באשר הוא, וככל הנראה כיבדו גם אותו, כל זאת בהתאם לכלל הכתוב במסכת אבות (פרק ד’ משנה א’) “איזהו מכובד המכבד את הבריות”.