במאמר זה נעסוק בנושא ייחודי בכל התורה, אותו תיאר הרמב”ן (פרשן על התורה ועל הגמרא, חי לפני כשמונה מאות שנה) באופן הבא:

והנה, אין בכל משפטי התורה דבר תלוי בנס, זולתי העניין הזה, שהוא פלא ונס קבוע שיֵעשה בישראל.

”נס קבוע” ו”פלא” ייחודי בכל התורה כולה. מדובר ב”מים מיוחדים” שחכמים מכנים אותם ”מי סוטה” או ”מים מאררים” אשר נועדו לבדוק האם אישה נשואה נָאֲפָה עם גבר אחר. אישה החשודה בניאוף שותה מים אלו, ולפי תוצאות שתייה זו, ניתן ”לגלות” מה באמת קרה. אם אמנם נָאֲפָה האשה, אזי מים אלו יגרמו ל”בטנה לצבות”, ואם לא ביצעה את המעשה המיוחס לה, היא תזכה ל-”צ’ופרים”: אם היא לא ילדה – תוכל ללדת, לידותיה יהיו קלות יותר, ואם היא ילדה עד היום רק בנים – מעתה תלד גם בנות והפוך.

נתבונן בפסוקים מתוך הפרשיה, המתארים את ”שיא הטקס” :

וְהִשְׁקָה אֶת הָאִשָּׁה אֶת מֵי הַמָּרִים הַמְאָרֲרִים וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרֲרִים לְמָרִים.
וְלָקַח הַכֹּהֵן מִיַּד הָאִשָּׁה אֵת מִנְחַת הַקְּנָאֹת וְהֵנִיף אֶת הַמִּנְחָה לִפְנֵי ה’ וְהִקְרִיב אֹתָהּ אֶל הַמִּזְבֵּחַ.
וְקָמַץ הַכֹּהֵן מִן הַמִּנְחָה אֶת אַזְכָּרָתָהּ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה וְאַחַר יַשְׁקֶה אֶת הָאִשָּׁה אֶת הַמָּיִם.
וְהִשְׁקָהּ אֶת הַמַּיִם וְהָיְתָה אִם נִטְמְאָה וַתִּמְעֹל מַעַל בְּאִישָׁהּ וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרֲרִים לְמָרִים וְצָבְתָה בִטְנָהּ וְנָפְלָה יְרֵכָהּ וְהָיְתָה הָאִשָּׁה לְאָלָה בְּקֶרֶב עַמָּהּ.
וְאִם לֹא נִטְמְאָה הָאִשָּׁה וּטְהֹרָה הִוא וְנִקְּתָה וְנִזְרְעָה זָרַע. (במדבר פרק ה’, פסוקים כ”ד-כ”ח)

נתייחס לטקס ”שתית מי סוטה” הכולל מספר מרכיבים ו”תנאים מקדימים הכרחיים”. מפאת קוצר היריעה נפרט חלק מהם:

הבעל חייב לקנאות לאשתו. “קינוי” משמעה, אזהרת אשתו בפני עדים לְבַל תתייחד (בלשון חכמים: תיסָתֶר) עם אדם פלוני.
לאחר מכן, עדים ראו את האשה מתייחדת (נסתרת) עם אותו בן אדם. לא ברור אם אכן נָאֲפָה אם לאו.
הבעל מביא את אשתו לירושלים, לבית הדין הגדול.
במקביל, מביא הבעל גם קרבן מנחה בעל סממנים ”פשוטים” (עשוי משעורים שהם מאכל בהמה, בניגוד לרוב המנחות הבאות מן החיטים שהוא מאכל אדם. וכן, אין מוסיפים למנחה זו שמן או לבונה (המסמלים אור), בניגוד לרוב המנחות).
הכהן מכין כלי חרס המכיל ”מים מיוחדים” [נלקחו מן הכיור במקדש], שופך קצת עפר מקרקע המקדש.
משביעים את האשה שלא נָאֲפָה, ומזהירים אותה בדבר תוצאות ”שתיית המים” אם אכן ביצעה את המעשה.
כותבים את השבועה על קלף, ומכניסים זאת אל תוך ה”מים המיוחדים” הגורמים למחיקת האותיות.
· אם אכן נטמאה (נָאֲפָה) – מיד ”פניה מוריקות”, עיניה בולטות, והיא מתמלאת גידים (משנה, סוטה, ג’, ג’). בסופו של תהליך (יכול לקחת זמן ארוך, תלוי בזכויות אחרות שיש לה) היא תמות. המשנה (שם ה’, א’) קובעת כי גם הנואף ימות כתוצאה משתיית המים ע”י האשה.

· אם לא נטמאה – תזכה כאמור לעיל ב”הטבות ניסיות” כמתואר במסכת סוטה (כ”ו.):
שאם הייתה יולדת בצער – יולדת בריווח, נקבות – יולדת זכרים, קצרים – יולדת ארוכים, שחורים – יולדת לבנים:
זוכה לשינויים לטובה בעת הלידה (ללא כאבים ו”ברווח”) ובטיב הילדים הנולדים: אם ילדה נקבות עתה תלד זכרים, אם ילדה ילדים נמוכים, עתה תלד ילדים גבוהים וכן הלאה על זה הדרך.

ישנן מצבים המונעים את קיום ה”טקס”. כולן נלמדים מתוך דיוק בפסוקים. נפרט חלק מהן:

כאשר הבעל או האשה: חרש , שוטה, סומא (עיוור), חִגֵר (ללא רגל), גִדֵם (ללא יד), אִלֵם
הבעל אינו נמצא באזור (טס לחו”ל, אסיר בבית כלא וכדו’)
הבעל בעצמו עבר על איסורי עריות.

נתמקד במצב נוסף המונע קיום הטקס:

משרבו המנאפין – בטלו המים המרים, דכתיב: וְהָיְתָה הָאִשָּׁה לְאָלָה [לקללה] בְּקֶרֶב עַמָּהּ. (פסוק כ”ז).
בְּקֶרֶב עַמָּהּ – בזמן שעָמָה שלם, ולא בזמן שעָמָה פרוצים. (ירושלמי, סוטה, פרק ט’, הלכה ט’)

מסביר בעל התורה תמימה את הסיבה למניע זה: בזמן שהדור כשר וצדיק, אז “אישה פרוצה” לְאָלָה (מתקללת) בקרב עמה… אבל כשרובם פרוצים – הרי גם היא כאחד מהם, ואי אפשר שיתקיים: וְהָיְתָה הָאִשָּׁה לְאָלָה בְּקֶרֶב עַמָּהּ.

מהו המסר ?
כאשר מתרחש מעשה חמור כל כך, אנו לפעמים משתמשים בכלים אשר יוצרים ”לחץ ציבורי”. וְהָיְתָה הָאִשָּׁה לְאָלָה – האנשים הסובבים את מבצע העבירה, מצביעים עליו ואומרים: ”זה האיש”. יישום כזה מבוצע לעיתים מאוד רחוקות, ורק במקרי קיצון של מעשי קלון.

בכל מקרה, יש להיזהר ולהימנע מכך, אם רוב הסביבה מקולקלת. אם יש הרבה אנשים ”פרוצים”, אשר מבצעים מעשים דומים, אין טעם, ואין זה נכון “לסמן” בן אדם אחד המתנהג בעצם כמו רוב החבורה. נקווה להשאיר עונשים כאלו רק על הנייר!
אזור קבצים מצורפים