נבואת משה וטעות מרים
פרשת בהעלותך
הרב ד”ר אמיר משיח
אברך בשיקגו (תש”ס-תשס”ב)
כיום משמש כראש חוג מחשבת ישראל במכללת ‘אורות’ וכרב קהילה בפתח תקווה
“ותדבר מרים ואהרן במשה על אודות האישה הכושית אשר לקח כי אישה כושית לקח. ויאמרו הרק אך במשה דבר ה’ הלא גם בנו דבר”. מרים, כך מסבירים פרשנים רבים, חטאה בחטא לשון הרע, עת דברה על משה רבנו ויחסיו עם אשתו הכושית. משה פרש מציפורה מאז נחשף לחוויות הנבואה, ועל זה יצא קצפה של מרים. הרי גם היא וגם אהרון נביאים, והם ממשיכים, למרות הנבואה, את חייהם הפרטיים בלא לפרק את התא המשפחתי שלהם.
אך מתגובתו של ה’ ניכר שהיה כאן הרבה יותר מלשון הרע. טעות בסיסית מושרשת בתובנה של אהרון ומרים, בדבר מהותו הנבואית השונה של אחיהם הצעיר, משה: “אם יהיה נביאכם ה’ במראה אליו אתוודע בחלום אדבר בו: לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא: פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות ותמונת ה’ יביט”.
מעבר לדברים המפורשים של הקב”ה, ממשיל הרמב”ם את השוני המהותי בין נבואת משה לבין מרים ושאר הנביאים:
“יש ממנו מי שיבריק לו הברק פעם אחר פעם במעט הפרש ביניהם עד כאלו הוא באור תדיר לא יסור וישוב הלילה אצלו כיום, וזאת היא מדרגת גדול הנביאים… ויש מי שיהיה לו בין ברק וברק הפרש רב והיא מדרגת רוב הנביאים. ומהם מי שיבריק לו פעם אחת בלילו כולו והיא מדרגת מי שנאמר בהם ויתנבאו ולא יספו… ויש מי שלא יגיע למדרגת שיאור חשכו בו בברק, אבל בגשם טהור זך, או כיוצא בו מן האבנים וזולתם אשר יאירו במחשכי הלילה, ואפילו האור ההוא הקטן אשר יזריח עליו גם כן אינו תדיר… וכפי אלו העניינים יתחלפו מדרגות השלמים” (פתיחה למורה הנבוכים).
משה אם כן, הינו נביא ממדרגה שונה בתכלית, ועצם ההשוואה בינו לבין נביא אחר היא עצמה חטא. לא בכדי הפכה נבואת משה לאחד משלושה עשר עקרי האמונה:
“והיסוד השביעי – נבואת משה רבנו. והוא להאמין שהוא אביהן שלכל הנביאים שלפניו ושלאחריו, כולם הם תחתיו במדרגה, והוא בחיר ה’ מכל המין האנושי, המשיג ממנו יתעלה יותר ממה שהשיג וישיג כל אדם שנמצא ושימצא. ושהוא עליו השלום, הפליג בהתעלות מן האנושות עד שהשיג המדרגה המלאכית ונהיה במדרגת המלאכים” (רמב”ם, הקדמה לפרק חלק).
אך יש לברר מדוע נבואת משה היא אחד מיסודות האמונה? התשובה היא, שמשה הינו יצירה חד-פעמית שנועדה להוריד את התורה לישראל, ועימה את תפקידנו לאנושות כולה. עקרון זה מובחן בלשונו המדוייקת של הרמב”ם, שמתאר את ההתפתחות הרוחנית של העולם:
“בימי אנוש טעו בני האדם טעות גדול.. אמרו הואיל והאלהים ברא כוכבים.. ראויין הם לשבחם ולפארם ולחלוק להם כבוד… ועל דרך זה היה העולם הולך ומתגלגל עד שנולד עמודו של עולם והוא אברהם אבינו… עד שארכו הימים לישראל במצרים וחזרו ללמוד מעשיהן ולעבוד כוכבים כמותן… וכמעט קט היה העיקר ששתל אברהם נעקר וחוזרין בני יעקב לטעות העולם ותעיותן, ומאהבת ה’ אותנו ומשמרו את השבועה לאברהם אבינו עשהמשה רבנו רבן של כל הנביאים ושלחו” (הל’ ע”ז פ”א).
בשים לב, אברהם אבינו “נולד” ואילו על משה רבנו כתוב “עשה”. שכן כל מהותו של משה ותפקידו העיקרי היה להוריד תורה. על כן היה משה יצירה ייחודית וחד-פעמית, שלא הייתה ולא תהיה כמוה, כיוון ש”זאת התורה לא תהיה מוחלפת, ולא תהיה תורה אחרת” (יסוד האמונה התשיעי). משום כך נבואת משה הינה עיקר אמונה, כי היא קשורה לנצחיות התורה, שזהו עיקר נוסף.
בסיום דבריו על שלושה עשר עיקרי האמונה כותב הרמב”ם:
“ואם יתקלקל לאדם יסוד מאלה היסודות – הרי יצא מן הכלל וכפר בעיקר, ונקרא ‘מין’ ו’אפיקורוס’ ו’קוצץ בנטיעות’, וחייבים לשנאו ולאבדו, ועליו הכתוב אומר: הלא משנאיך ה’ אשנא…”.
לא למעשה, אך יוצא מדברי הרמב”ם שחוסר אמונה או קלקול באחד מהעיקרים, מחייב את הכופר בעונש מוות – “לאבדו”. לא ייפלא אפוא שמרים נענשה בצרעת, שהרי “המצורע חשוב כמת” (ע”ז ה’ ע”א). היא לא השכילה להבין את עליונות נבואת משה, וביותר מכך, את חשיבותה הנצחית. היא השוותה את נבואתו לנבואתה ושאר הנביאים, ובזה חטאה.
לתגובות: a.mashiach@gmail.com
