אחריות לאומית
פרשת נשא
ראיה (פלטיאל) אנגל
שליחה לשעבר (מלבורן, תשע”ח)
כיום לומדת בבית המדרש הגבוה לנשים מגדל עוז
נושאים רבים עולים בפרשה זו. ארצה להתייחס לנושא הנזיר, אדם הבוחר לקדש את חייו לה’ ולהימנע משתיית יין ומגילוח שערו, ולנושא ברכת הכהנים, בדגש על הכהנים.
מיד לאחר הפרשייה העוסקת בעניין הנזיר מגיעה הפרשייה העוסקת בברכת הכוהנים. בעקבות כך עולה השאלה, מה עניין סמיכות שתי הפרשיות הללו?
על הנזיר נאמר “קדוש הוא לה'” (פס ח) , אמירה זו באה להדגיש לנו שלא רק מעשיו של הנזיר קדושים, אלא גם עצמיותו קדושה. הוא נפרד מתאוות העולם הזה, מידבק בקודש, ובעקבות כך הוא בעצמו נעשה קדוש. כיוון שהוא קדוש חל עליו איסור להיטמא למת. הפסוקים ממשיכים ומסבירים שאם ארע מקרה ובו מת אדם באוהלו על הנזיר להביא קורבנות חטאת ועולה על מנת לכפר עליו “מאשר חטא על הנפש” (פס יא). הצורך שלו בכפרה מעוררת תמיהה, שהרי בפסוקים כתוב במפורש “וכי ימות עליו בפתע פתאום”(פס ט) וברור כי מדובר במקרה בו הנזיר הוא אנוס, ונמצא בסיטואציה בלי כוונה, מדוע בכל זאת הוא צריך להביא קורבן ולכפר?
סמיכות הפרשיות שולחת אותנו להסתכל על הכהנים, ובפרט על הכהן הגדול. כאשר אדם שרוצח בשוגג ונס לעיר מקלט, הוא ממתין שם עד מות הכהן הגדול. בגמרא במכות דף יא ע”א מנסים להבין מדוע הכהן הגדול קשור למקרה של רצח בשוגג. ההוא סבא בשם רבא מתרץ שם כי הסיבה בגינה האדם ממתין למות הכהן הגדול היא כיוון שהיה על הכהן הגדול להתפלל עבור דורו שלא יארע תקלה של רצח בשוגג, וכיון שדבר זה אירע ככל הנראה הוא לא התפלל בצורה מספקת. מדברים אלו ניתן ללמוד כי הכהן הגדול נדרש לאחריות כלפי דורו. על אף שהוא מרומם ונבדל מהם, כוחו נובע מהם. תפיסה זו מתבטאת בפסוק “וישא אהרון את ידו [ידיו] אל העם ויברכם” (ויקרא ט,כב) וחז”ל דורשים שמכאן זכה לברכת כהנים. אהרון נושא את ידיו אל העם, פירושו שהכווין כוחו לעמ”י כי הבין שמהם נובע כוחו, ועל כן זוכה ביכולת לברך את העם. סמיכות הפרשיות מבקשת ממנו ליצור השוואה בין הכהן לבין הנזיר, הנזיר גם כן נבדל מן הכלל אך כמו הכהן הוא יצא מן הכלל כדי ללמד על הכלל כולו, גם הוא שואב את כוחו מהם. ולנזיר, כמו לכהן, “נזר אלוקיו על ראשו” (פס ז). לנזיר גם כן יש אחריות על סביבתו, ולכן, כאשר מתרחש מוות באוהלו עליו להביא קורבן על מנת לכפר על כך. על אף שבאופן ישיר אין קשר בינו לבין מקרה המוות, ואפילו מדגישים לנו שהוא אנוס, בכל זאת הוא צריך לכפר כי היה לו לבקש רחמים על בני דורו ולא ביקש.
מוטיב זה, של הנזיר לא כאדם פרטי הבוחר להקדיש את חייו לה’ אלא כאדם בעל אחריות לאומית, מופיע גם בהפטרה. ההפטרה עוסקת בהתגלות מלאך ה’ לאימו של שמשון והבשורה על לידתו. המלאך פונה בדרישות לאימו של שמשון ומסביר “כי נזיר אלוקים יהיה הנער…והוא יחל להושיע את ישראל” (שופטים יג, ה). יש קשר בין יכולתו של שמשון להושיע את ישראל לבין היותו נזיר. היכולת שלו להתעלות מעל תאוות העולם הזה יחד עם חיבור עמוק לעמ”י הם מה שהופכים אותו להיות נזיר ומושיע.
(מקורות: משך חכמה פרשת נשא ושפת אמת תורה משנת תרמ”ה על פרשת נשא)
לתגובות: reayah97@gmail.com
