אליאד אברוך
שליח לשעבר באטלנטה (תשס”ח)
כיום עובד במחקר אקדמי וסקרים
נמצאים אנו בעיצומם של חגי תשרי. הימים הנוראים כבר מאחורינו, אנו במחציתו של חג הסוכות ושמיני עצרת ושמחת תורה כבר עומדים בפתח.
לכאורה, חגי תשרי נראים חסרי קשר אחד לשני.
בתחילת החודש אנו עומדים בימי הדין שמתחילים בראש השנה, ממשיכים לעשרת ימי תשובה ומגיעים לשיא ביום הכיפורים- יום בו אנו מנותקים מהעולם הזה ומשולים למלאכי השרת. חמשת עינויי יום הכיפורים מנתקים אותנו ככל האפשר מחיי העולם הזה ומשאירים אותנו להתעסק אך ורק בקודש- בשהות הארוכה בבית הכנסת ובתפילות לבורא עולם.
והנה, רק ארבעה ימים חלפו מצאת יום הכיפורים ואנו מגיעים לחג הסוכות שהוא, במידה מסוימת , אנטי-תזה ליום הכיפורים. אם ביום הכיפורים המטרה הייתה להתנתק ככל האפשר מהעולם הגשמי, הרי שבסוכות כל קיום של דבר גשמי הופך למצווה. אכלת בסוכה? קיימת מצווה! שתית בסוכה? קיימת מצווה! ישבת לשיחה סתמית עם חברים בסוכה? קיימת מצווה! ושיא השיאים- ישנת בסוכה? קיימת מצווה!
דוגמה נוספת לכך מופיעה בתיאור שמחת בית השואבה בבית מקדש:
“אמרו עליו על רבן שמעון בן גמליאל כשהיה שמח שמחת בית השואבה היה נוטל שמונה אבוקות של אוּר וזורק אחת ונוטל אחת ואין נוגעות זו בזו…” (סוכה, דף נ”ג, עמוד א’)
ובמילים אחרות: כל עם ישראל מגיע בחג הסוכות לבית המקדש. מעמד כל-כך מיוחד וממלכתי. היינו מצפים בזה הרגע למעמד רשמי של הקרבת קורבנות, תפילות ודברי תורה. אבל במקום זה, עם ישראל מגיע לבית המקדש ורואה את נשיא הסנהדרין … עושה ג’גלינג לעיני כל! השמחה הכי גשמית ופשוטה שיש!
ולנו לא נותר אלא לשאול את שאלתו של שלמה המלך בספר קוהלת “ולשמחה מה זֹה עושה?” (קוהלת, ב’, ב’) מדוע התורה מצווה אותנו על שבוע של חג בו “הגשמיות מנצחת?”
אלא שהנקודה היא אחרת.
חג הסוכות הוא לא סתירה לימים הנוראים אלא ההשלמה שלהם. הימים הנוראים לא יכולים להתקיים ללא סוכות וסוכות לא יכול להתקיים בלי הימים הנוראים.
ההסתכלות של התורה על העולם היא לא הסתכלות פשוטה של “שחור-לבן”- הסתכלות חד צדדית על העולם אלא הסתכלות מורכבת שיש בה קשת צבעים רחבה.
הסתכלות “מהצד” על העולם מחלקת אותו ל-“אנשים של יום כיפור” ול-“אנשים של סוכות”.
“אנשים של יום כיפור” הם אנשי הקודש. אנשים שמתנזרים מכל הבלי העולם הזה ומקדישים את עצמם באופן טוטאלי לעיסוק בדברים שבקדושה ובניסיונות להתקרבות לקב”ה. כל קשר בינם לבין עולם החול הוא מקרי בהחלט.
“אנשים של סוכות” הם אנשים גשמיים. כל כולם עוסק בדברים כמו אכילה, שתייה שינה, מופעי קרקס. כל קשר בינם לבין עולם הקודש הוא מקרי בהחלט.
חגי תשרי מלמדים אותנו כי העולם הוא אחר.
מטרתו של עם ישראל בעולם היא לקדש את שם ה’ בכלים שיש לו.
עולם של קודש לא יכול להשאר אך ורק בין קירות בית הכנסת ובניתוק מכל חיי העולם הזה. נכון, יש בכך צורך ולכן הקב”ה מצווה עלינו – ליום אחד בשנה “תענו את נפשותיכם”. המטרה היא ברורה “לכפר על בני ישראל מכל חטֹאתם” (ע”פ ויקרא ט”ז). אם כך, יבוא השואל וישאל- אם יום כיפור הוא יום כל כך קדוש ועילאי, מדוע יש רק יום כיפור אחד בשנה?
התשובה לשאלה זו טמונה במבנה של חגי תשרי.
התדבקות בה’ והתקרבות אליו נעשית בכמה דרכים. היא נעשית גם בדרך של “תשובה ותפילה וצדקה” (מתוך “ונתנה תוקף”) בימים הנוראים. אך היא נעשית גם בדרך אחרת.
אחת המטרות של האדם בעולם היא לקדש את העולם. למצוא את ניצוץ הקדושה שקיים בכל דבר בעולם ולהעלות אותו מעלה מעלה. חג הסוכות מלמד אותנו כיצד ניתן להתקרב אל הקב”ה לא על-ידי התרחקות מהעולם הזה אלא על-ידי התקרבות אליו. כיצד ניתן לקחת את כל שגרת היום יום שלנו ולקדש אותה.
מי ייתן ונזכה לקחת את קידוש החול שבסוכות וליישם אותו בכל השנה כולה.
