הרב יאיר שפיץ
לשעבר ראש ישיבת ביה”ס אור החיים טורונטו
כיום עובד ביבוא מזון
שנה אחר שנה אני שומע אנשים בסביבתי אומרים דברים כגון “סוכות הוא החג הקשה ביותר להסביר לאדם שאינו יהודי”, או, “אם מישהו ‘מבחוץ’ יראה אותנו מניעים לולב, הוא יחשוב שאנחנו כולנו פגאנים!”. מענה פופולרי לטענות אלו הוא “נכון, זה באמת מוזר ומזכיר פגאנים אבל אנחנו עושים זאת כיוון שה’ ציווה” או בגרסה המוקצנת שלו – “ועוד יותר מכך, כיוון שזה נראה מוזר”.
תשובות אלו קשות עלי משתי סיבות:
1) איני מקבל שהמצוות הם ‘מבחן נאמנות’ שמטרתם להוכיח דבר מה למישהו, בין שיהיה זה לאומות העולם, ליהודים אחרים, לעצמי או אפילו לה’.
2) רק יהדות אשר איבדה את הקשר למקורותיה יכולה לחשוב שיש משהו מוזר במצוות אלו. התורה יונקת משורשים של חיי עם על אדמתו. שלושת החגים המרכזיים סובבים סביב חקלאות. אמנם יש להם גם מרכיב היסטורי אך המימד החקלאי והארץ-ישראלי הוא המרכזי בהם. לאורך הגלות, מימדים אלו נחלשו או נשכחו כמעט כליל עד כדי שכבר איננו בטוחים איך קשר בלתי אמצעי עם הטבע מתאים עם התורה.
והאמת היא, שישנם דברים מעטים מאד בעלי הגיון רב יותר מאשר התקרבות לה’ דרך חיבור אל הטבע. אנו עוזבים את בתינו המלאכותיים, מעשה ידי אדם, ומקיפים את עצמנו במעשי ידי הקב”ה. אנו מקיפים את עצמנו בטבע, נוגעים בטבע, מריחים את הטבע והכל – מצווה. עשיית לא-כלום בסוכה הינה מצווה לא רק “בגלל שה’ אמר” (אמירה נכונה באותה מידה לכל המצוות ולכן מהווה אמירה סתומה וסתמית למדי), אלא מכיוון שאם אדם רואה את הטבע כמקום בו ה’ שוכן ומתגלה, אז חיבור לטבע – מתוך מבט זה – מהווה התקרבות וחיבור אליו. סוכות מגלה לנו שיש מימד של התקרבות לה’ על ידי עצם ההיות.
אמנם, אדם יכול לעשות זאת באופן “בטוח” רק לאחר שעבר את תהליכי התיקון והתשובה של ראש השנה ויום הכיפורים וכן דווקא בארץ ישראל. אך עדיין, מצוות החג מגלות את האפשרות לחיי דבקות גם ללא ה-‘בלאגן’ הרגיל אלא באמצעות התחברות למימד הבסיסי ביותר – טבע(נו).
רק נדמיין לעצמנו איזו שמחה של מצווה אמיתית וקדושה גישה כזו יכולה ליצור בנו!
לתגובות: yairspitz@gmail.com
