הרב יעקב נגן
ר”מ בישיבת ההסדר עותניאל
סיפורים קורים לעמים שמספרים סיפורים
סיפור יציאת מצרים הוא סיפור הצלחה שעלילתו דרמטית: עם חלש של עבדים המצליח להשיג חירות במאבק עם המעצמה העולמית של העת העתיקה. יש שיטענו שמוטיב התגברות החלש על החזק האכזרי הוא מוטיב שחוק, אך יהיה זה כמעט כמו להתלונן ששייקספיר מלא בקלישאות. סיפור יציאת מצרים הוא סיפור ציורי ביותר וגדוש אפקטים. יש בו אלמנטים שנראים הומוריסטיים, כמו מכת הצפרדעים, כמו גם אלמנטים מפחידים – הים שהופך לדם, החושך המוחלט וכדומה. ואחרי שנראה שכבר מוצו כל האפקטים, מתרחש האפקט הגדול מכולם – קריעת ים סוף. גם מקום התרחשותו של הסיפור תורם לאווירה המכושפת: לא במדינה סתמית ואפורה, אלא בארץ של קסם ומסתורין, במצרים של פרעונים ומומיות, קוסמים ופירמידות. השילוב בין רקע, עלילה ואפקטים מצית את הדמיון. לא פלא שהסרטים שנעשו על יציאת מצרים, מ'עשרת הדברות' של ססיל דה מיל ועד 'נסיך מצרים' של דרימוורקס, היו לשוברי קופות.
לכאורה מזל גדול שכך, שהרי מדובר באירוע מכונן בתולדות עם ישראל שמסופר ונלמד למעלה משלושת אלפים שנה. בכל יום יש חיוב להיזכר בו, ובליל הסדר יש חיוב לספר אותו, ואם מצווה עלינו לספרו, מה טוב שהסיפור ערב לדמיוננו.
אך מתברר שיש כאן כוונת מכוון: כאשר התורה מגוללת, בתחילת הפרשה שלנו, את תולדות האירוע המכונן של עם ישראל, אירוע בעל חשיבות היסטורית מובהקת, אלוהים מגלה למשה שהוא יקשה את לב פרעה, ופרעה יסרב לשחרר את עם ישראל למרות המכות שישית עליו. אך לשם מה ה' מכביד את לב פרעה?
כשהייתי ילד חשבתי שהכבדת הלב נועדה להעניש את מצרים, אולם בפסוקים מפורש נימוק אחר לחלוטין: "וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם" (שמות י ב). לא די היה לקב"ה להוציא את ישראל ממצרים, הוא רצה ליצור סיפור מרשים שאפשר יהיה לספר אותו לדורי דורות, וממילא היה חייב ליטול מפרעה את בחירתו החפשית כדי שלא ישחרר את בני ישראל ממצרים מוקדם מדי.
סיפור על סיפור
הסופר פול אוסטר אמר ש"סיפורים קורים לאנשים שמספרים סיפורים". כנראה שסיפורים קורים גם לעמים שמספרים סיפורים. הצד הסיפורי של יציאת מצרים התרחש כדי שיהיה סיפור לספר, והעובדה שעם ישראל סיפר את הסיפור הזה במהלך הדורות הולידה סיפורים חדשים כאשר כל דור ודור קורא את ההווה לאור העבר, ומתוך כך מעצב את זהותו, "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" (משנה פסחים י, ה).
דוגמאות להשראה שמעורר סיפור יציאת מצרים ניתן היה לראות בהפגנות לשחרור יהודי ברית המועצות, שהיו מלוות תמיד בקריאות "שלח את עמי!". גם במאבק לזכויות השחורים בארצות הברית שהוביל מרטין לותר קינג היה סיפור יציאת מצרים מוטיב מרכזי. אך הסיפור הותיר חותם לא רק על תנועות, אלא גם על יחידים. גם סיפור המשפחה שלי התהווה בזכות יציאת מצרים.
סבה של אשתי, חתן פרס ישראל פרופ' עקיבא ארנסט סימון ז"ל, צאצאו של ר' עקיבא איגר, נולד בגרמניה למשפחה יהודית מתבוללת. עד גיל שבע כלל לא ידע שהוא יהודי. תקופת התבגרותו עברה עליו כנער גרמני לכל דבר, ועובדת היותו יהודי הייתה שולית בזהותו. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה התגייס סימון לצבא גרמניה, ושם נתקל באנטישמיות בוטה ואכזרית. המפגש עם חבריו הגרמנים לנשק היה הניצן הראשון שבישר שהשתלבותו בחיי גרמניה עתידה להשתנות. ערב אחד נודע לסימון שהחיילים היהודים מציינים הלילה את ליל הסדר, אירוע שהיה זר לו לחלוטין. לקראת סוף הסדר נעמדו משתתפים אחדים על רגליהם וקראו בהתלהבות "לשנה הבאה בירושלים הבנויה". כאשר שאל סימון את הבחור שישב לידו מדוע הם נעמדים, נענה: "האנשים האלו הם ציונים. הם רוצים להדגיש כי העם היהודי צריך לחזור לחיות בארץ ישראל". "באותו רגע השתנו חיי", היה סימון חוזר ומספר במשך שנים, "נעמדתי גם אני על רגליי אט אט, וחשבתי – אני רוצה להיות יהודי, אני רוצה להיות ציוני, אני רוצה לעלות לארץ ישראל!". מיד כשהשתחרר מהצבא החל ללמוד תורה ועברית ולקיים מצוות, וכמה שנים לאחר מכן הגשים את חלומו ועלה לארץ ישראל.
בין הנצח המצרי לנצח היהודי
הרב יונתן זקס מספר על שני עמים בעולם הקדום שחיפשו את הנצח והשיגו אותו. המצרים השיגו את הנצח על ידי בניית "מבני אבן כבירים שנועדו לנצח את הזמן" – הפירמידות, שניצבות עד היום הזה ברחבי המדבר המצרי. גם בני ישראל מצאו את הדרך אל הנצח, אולם בדרך שונה. בנאום הראשון של משה לעם, עוד בטרם הושלמה היציאה ממצרים, הוא כבר הפציר בהם לספר לדורות הבאים את שראו עיניהם. מאז מקיים כל דור את צוואתו של משה, והמורשת היהודית נשמרת על ידי הקשר החי שבין הורים לילדים. הנצח של עם ישראל מתקיים מדור לדור.
באחד מביקורינו אצל הוריי בארצות הברית, לקחה אשתי מיכל את ילדינו לאגף המצרי במוזיאון הגדול של ניו יורק. ברגע שנכנסו לתערוכה רץ הצעיר שבחבורה והתיישב בין כפותיו הגדולות של פסל ספינקס גדול. מובן שמרגע זה ואילך שומר התערוכה, אדם מבוגר וגדל גוף, פקח את עינו הבוחנת על ילדיי, נצמד אליהם והלך אחריהם לכל אשר פנו. מיכל הנמיכה את קולה בהסבירה לילדים על הפסלים ועל התרבות המצרית, מחשש שמא הדיבורים מפריעים לשומר, אך הוא רק התקרב עוד ועוד. כאשר יצאו מהאגף המצרי ניגש אליהם השומר ושאל בפליאה גדולה: האם ילדיכם משוחחים בעברית?
השומר, שהיה נוצרי מאמין, הכיר היטב את סיפור יציאת מצרים, אך הוא נדהם לגלות שאחרי שנים רבות כל כך הוא פוגש משפחה יהודית מארץ ישראל שילדיה מדברים בשפת התנ"ך, אותה שפה שאבות אבותיהם דיברו בה כאשר עשו את דרכם ממצרים לארץ ישראל. ניצחונו של עם ישראל על תרבות מצרים מסתמן בבירור – הנצח של מצרים מונח בארונות הזכוכית במוזיאונים, ואילו הנצח של העם היהודי חי וקיים.
החיים כסיפור
ההבנה שאלוהים מכוון את המציאות כדי ליצור סיפור מלמדת על החיים ועל מקומו של אלוהים בהם. ספר יצירה כותב שהקב"ה ברא את העולם על ידי סיפור (א, א). הסיפור אינו רק תוצר של המציאות, הוא כוח מניע ומכוון שלה.
אם לחזור לפתגם של פול אוסטר, נראה שהמשמעות שלו היא שדרכו של מספר סיפורים להתבונן אחרת על החיים. הוא מבין שהחיים עצמם הם סיפור, והוא לומד כיצד לקרוא אותו ולמצוא את משמעותו. היחס לחיים כאל סיפור והחיפוש של האדם אחר מקומו בתוך הסיפור פותחים אותו לאתגרים שמציבים לו החיים ומכינים אותו 'לשחק' את חלקו בהם.
אני נהנה מאוד מסיפורים, אך החשיבות הגדולה שלהם עבורי היא בכוח שלהם לכוון אותי ולהוליד סיפורים חדשים. פעמים רבות נקלעתי לסיטואציה כלשהי והיה עליי לגבש דרך פעולה. כשראיתי את הדמיון בין המציאות שבה אני נמצא לבין סיפור שפעם הלהיב אותי, למדתי כיצד עליי להתנהג ובאיזו דרך לבחור, גם אם זו הדרך הקשה. סיפור טוב הוא סיפור שעוזר לי להיות טוב.
המפגש עם אלוהים דרך החיים, התחושה שהוא מכוון את חיי ומתוך חיי אני מצליח לראותו, הם חוויות מרכזיות בחיים הדתיים. בברכת 'מודים', הנאמרת בכל יום בתפילת שמונה עשרה, כתוב: "נודה לך ונספר תהילתך… על נסיך שבכל יום עמנו ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת ערב ובוקר וצהרים". אנו נדרשים לא רק לראות את אלוהים בעבר אלא לראות אותו בהווה, בתוך החיים שלנו כאן ועכשיו, ולספר את הסיפור.
