שליח במונטריאול תש”פ

לגרסאת הPDF: במדברספירתהעומר5780אנגלית

בשבילי יום עשרה בטבת זה היום הכי שמח בשנה. אני יודע, זה יום של צום ואבלות על תחילת חורבן ירושלים, שלא לדבר על שזה גם יום הקדיש הכללי לקדושי השואה. אבל בשבילי זה גם תאריך שאומר, למרות שאני לא אחד שמתרגש מהעניין הזה במיוחד – שהיום מתחילים לספור לאחור את הימים שנותרו עד ליום ההולדת שלי.

החיים של כולנו סובבים סביב ציפייה לדברים וספירה לאחור לקראתם. ואתם יודעים מה? ברוב המקרים, הציפייה לקראת מאורע שלהגעתו מחכים הרבה יותר נהדרת מהמאורע עצמו, ויש לה השפעה אדירה על איכות החוויה של המאורע עצמו. לכל ילד יש טבלה מעל המיטה שבה הוא מסמן את הימים שנותרו עד לתחילת החופש הגדול. אי אפשר לתאר את ההתרגשות של ילד לקראת בר המצווה שלו ככל שמתקרב היום המיוחל. כל תלמיד תיכון וסטודנט מחכים בכיליון עיניים לידיעה שעבר המבחן האחרון שלהם לאותו סמסטר, חיילים רבים סופרים את הימים שנותרו עד לשחרורם הנכסף ואין לתאר את הציפייה של בחור צעיר ומאוהב כשהוא סופר את הדקות שעוברות עד שתצא שבת כדי שיוכל לשוב ולהמשיך את השיחה מלפני שבת עם מושא אהבתו.

חומש במדבר, שאותו אנחנו פותחים השבוע, הוא כולו על מספרים ו ׅמפ ַקדים. לא סתם החומש נקרא גם “חומש הפקודים”, או באנגלית פרשת במדבר “.”Numbers מתחילה היישר עם המפקד הראשון, מיני רבים, של החומש: ” ְׂשאוּ ֶאת רֹאשׁ ָּכל ֲע ַדת ְׂב ֵני ִי ְׂש ָּר ֵאל ְׂל ִמ ְׂשׁ ְׂפ ֹח ָּתם ְׂל ֵבית ֲא ֹב ָּתם ְׂב ִמ ְׂס ַפר ֵשׁמוֹת ָּכל ָּז ָּכר ְׂל ֻג ְׂל ְׂגלֹ ָּתם”. רבים מראשוני המפרשים טורחים כאן ותוהים בשאלת התכלית של המפקד, זמן לא רב לאחר המפקד בפרשת כי תשא, ועוד יותר מכך הם תוהים איך יכול להיות שכאן, לאחר שבפרשת כי תשא במפורש הציווי הוא לספור על פי מחציות שקלים ולא את אנשים עצמם “ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם” (כמו שמצינו שקרה אצל דוד המלך), הציווי בפרשתנו הוא לפקוד את בני ישראל “לגלגלתם” – כלומר את האנשים עצמם?!

בפרשת כי תשא, על הטעם שלא לספור את בני ישראל אלא רק דרך אמצעי כלשהו, כגון מחציות שקלים, מבאר רבנו בחיי, שחסרון הספירה הוא, שהספירה מבליטה את הפרט ומבודדת אותו מהכלל. כשזה קורה הפרט “זוכה” לתשומת לב מיוחדת, כך שהוא מוערך כיחידה עצמאית ומביא להקפדה מיוחדת על מעשיו. לכן בפרשת כי תשא, אסור היה לספור את בני ישראל עצמם. אבל בפרשתנו, כך מסבירים הרמב”ן ורבנו בחיי, הציווי הוא לא לספור את בני ישראל אלא לפקוד אותם. השאלה בנוגע לספירת הראשים בפרשתנו, נובעת מכך ששכחנו שמשמעות המילה ‘לפקוד’ היא לא רק לספור אלא גם לזכור ,כמו שאנחנו מבקשים כל ראש חודש, ש-“זכרוננו ופקדוננו” יעלו ויבואו לפני הקב”ה. רבנו בחיי מסביר בפרשתנו שהציווי הוא לזכור כל אחד מבני ישראל ולהשגיח על מספרם בצורה מדוקדקת.

רבי אלימלך מליז’נסק מסביר את דברי חז”ל על הפסוק בהושע: “ְׂו ָּה ָּיה ִמ ְׂס ַפר ְׂב ֵני ִי ְׂש ָּר ֵאל ְׂכחוֹל ַה ָּים ֲא ֶשׁר לֹא ִי ַמד ְׂולֹא ִי ָּס ֵפר” – כאן בעושין רצונו של מקום וכאן בשאין עושין רצונו של מקום, זאת על פי רש”י המפורסם בתחילת פרשתנו: “מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה”. נהוג לחשוב שכשישראל עושין רצון ה’ אז “לא ימד” מספרם, ואילו כשאין עושין רצון ה’ – “והיה מספר בני ישראל”. אבל על פי פרשתנו, אומר רבי אלימלך, אנו רואים שמניין בני ישראל לפני ה’ הוא ביטוי לאהבת ה’ לעם ישראל ולא להיפך. בעל העקידה מפליג עוד יותר ברעיון זה, ורואה את מפקד זה, שמבליט כל אחד ואחד מן הכלל ורואה אותו כחשוב בפני עצמו, כביטוי לחשיבותו של הפרט כשלעצמו ביהדות. במפקד זה, כל יהודי ויהודי בעם ישראל חשוב ככהן וכמלך כדי להזכיר את שמו ולהדגיש את שוויונו במעלה וכל אחד ואחד חביב ואהוב על הקב”ה כדי שה’ ירצה לוודא שהוא עדיין בנמצאים, כפי שילד בודק שוב ושוב שכל הפרטים באוסף שלו נמצאים ושלא איבד אפילו פריט אחד מאותו אוסף אהוב.

בימים אלה אנו בעיצומה של ספירת העומר, ימים של ספירה יומיומית וחגיגת המעבר של כל יום שעובר עלינו ונגמר בדרך לאותו יעד. אין אחד שכשסופרים את העומר במניין הרחובי, מתחת לפנס הרחוב, שלא נזכר בחג השבועות המתקרב, בזיכרונות שהוא נושא איתו ולא מתמלא בציפייה לקראת חג שבועות המתקרב.

היום אמנם, בעידן המודרניזציה וההייטק, אנחנו רגילים לחשוב על ספירת העומר כימי אבל, אבל חשוב לזכור שבימי קדם, לפני המגיפה שבה מתו אלפי תלמידי רבי עקיבא ומסעות הצלב שבהם נרצחו קהילות שפירא, וורמייזא ומגנצא, ימי ספירת העומר היו ימי שמחה וחגיגות. לא רק על התבואה החדשה שמבשילה בימים אלה, אלא גם על כל יום שעובר ומקרב אותנו בלוח השנה, ממש כמו ספירה לאחור של הימים לקראת חתונה, אל קבלת התורה בחג שבועות ואל חתונת השנה – של הקב”ה עם כנסת ישראל. אם כן, מובנת חשיבות התקנה של משה בגמרא, בסיום מסכת מגילה, שתיקן להם שידרשו בהלכות החג שלושים יום קודם החג, ומובנת גם הדעה בגמרא, שסוברת שכל יום מימי ספירת העומר הוא מצווה בפני עצמה, עד כדי כך שאפילו אם נגיד שמי שפספס את אחת הספירות, ימשיך לספור אפילו בלי ברכה. זאת כי העיסוק בהלכות החג קודם שיגיע מעסיק את הדעת ומגביר את הכמיהה שהחג יגיע. אותו עניין תקף גם לספירת העומר – הציפייה המתעוררת לא תלויה בברכת הספירה וגם
לא התהליך האישי של כל אחד ואחד מאיתנו בימים אלה של התעוררות והתכוננות לקראת החג המתקרב ובא.

: itzchak.bs@gmail.comלתגובות