עבדים היינו  – מגנאי לשבח / ירון פרץ

“…וּלְפִי דַּעְתּוֹ שֶׁל בֵּן אָבִיו מְלַמְּדוֹ. מַתְחִיל בִּגְנוּת וּמְסַיֵּם בִּשְׁבָח וְדוֹרֵשׁ מֵ’אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי’, עַד שֶׁיִּגְמֹר כָּל הַפָּרָשָׁה כֻּלָּהּ .” (משנה פסחים, פ”י, ד)

המשנה מלמדת אותנו את הדרך שבה יש ללמוד וללמד את סיפור יציאת מצרים – צריך להתחיל בדברי גנות ולסיים בדברי שבח.

מדוע יש צורך להתחיל בגנות? 
המהר”ל  בנצח ישראל (פ”א) מסביר: “ולמה מתחיל בגנות? רק שמפני שאין לשבח הכרה אמיתית [אלא] רק מן ההפך”. לפי המהר”ל, ללא הכרת מציאות הרע (גנות) שהייתה לפנים, אתה לא יכול להבין ולהעריך את מהות הטוב שבמציאות (שבח) לאחר מכן.

נחלקו בגמרא רב ושמואל, מהי אותה גנות שבה צריך להתחיל את סיפור יציאת מצרים:
“מתחיל בגנות ומסיים בשבח. מאי בגנות? רב אמר: מתחלה עובדי עבודת גלולים היו אבותינו. [ושמואל] אמר: עבדים היינו” (בבלי, פסחים, קטז, א).
לפי רב, הגנות שבה סיפור יציאת מצרים צריך להיפתח היא ההכרה שבני ישראל היו עובדי עבודה זרה, ואילו לפי שמואל הגנות שבה צריך לפתוח את סיפור יציאת מצרים היא העובדה שבני ישראל היו עבדים.
דעת רב ברורה. העובדה שבני ישראל היו עובדי עבודה זרה, זוהי גנות קשה מאוד. אך דעתו של שמואל לא ברורה –   מהי הגנות בכך שאבותינו היו עבדים? הרי להיות עובדי עבודה זרה זו בחירה של אדם, אך אדם נהיה עבד בעל כורחו.

עבד הוא מעמד סוציו-אקונומי נמוך ביותר. העבד נחשב לרכוש אדונו, וסדר יומו נקבע על ידי אדונו. התורה אומנם לא מתלהבת מעבדות, אך היא מכירה בצורך בה. אדם שאין לו צורכי קיום בסיסיים או שאינו יכול להחזיר חוב או גנבה, רשאי להימכר לעבד.
נראה מכך כי עבדות היא מצב מאוד קיצוני ולא רצוי (אך קיים), שלרוב קשור ביכולות הכלכליות של האדם. מאוד לא נעים להיות עבד, ואפילו בושה, אך למה כל כך מגונה? יש קשיים כלכליים, זו המציאות!
על פי המסופר לנו בספר בראשית פרק מ”ז, מצבם הכלכלי של בני ישראל לפני השעבוד היה טוב מאוד, ולכן סיבת העבדות של בני ישראל אינה קשורה למעמד סוציו-אקונומי נמוך. 
התורה מספרת לנו שהעבדות באה בעקבות החשש של פרעה מהאיום הדמוגרפי-תרבותי של בני ישראל במצרים. הפיכת בני ישראל לעבדים בעל כורחם היא הדרך של המצרים להתמודד עם איום זה (שמות א, ח-יד).
לאור זאת, שאלת מהות הגנוּת של עבדות בני ישראל מתעצמת. על מנת להבין את סוגיית הגנות בעבדות, אנו נדרשים לחזור אחורה ולהבין מהי הסיבה הראשונית שבגינה נגזר על בני ישראל להיות עבדים.
על פי המדרש ישנה סיבה מיוחדת להיותם של בני ישראל עבדים:
“א”ר חנינא: לפי שכל מידותיו של הקב”ה מידה כנגד מידה. בתחילה, קודם שירדו למצרים, היו בני האמהות מבזין בני השפחות, ולא נהגו בהם מנהג אחוה. והיה הדבר קשה מאד בעיני הקב”ה והיתה רוח הקודש צווחת ואומרת: ‘כולך יפה רעיתי’. אמר הקב”ה: היאך אעשה להם שיקבלו בני השפחות? אורידם למצרים ויהיו כולם עבדים. ובשעה שאגאלם אתן להם מצות פסח שיעסקו בה הם ובניהם ובני בניהם, ויאמרו כולם ‘עבדים היינו לפרעה’ – נמצאו כולם שווים. וכל כך למה? להודיע גדולתו ושבחו של הקב”ה לכל באי עולם, וידעו לעשות שלום בין בריותיו…”    (אוצר מדרשים (אייזנשטיין) פסיקתא עמ’ 487)

רבי חנינא במדרש מבקש לתלות את סיבת העבדות של בני ישראל בהתנהגות בני יעקב אחד לשני.
הקב”ה כואב את היחס המקולקל בין האחים שנוצר בגלל הבדלי מעמדות לכאורה (בני לאה מול בני זלפה ובלהה), וכדי לתקן זאת הורידם לעבדות במצרים. כך, לאחר שהוא יהפוך אותם לעבדים במצרים, כולם יהיו באותו מעמד, ולעתיד לבוא כולם יספרו “עבדים היינו” – כולנו יחד היינו – כולנו שווים באותו מעמד.

מדרש תהילים ממשיך בכיוון רעיון זה:
אמר ר’ חנין: אמר הקב”ה לשבטים: אתם מכרתם אותו (יוסף) לעבד, שנאמר “לעבד נמכר יוסף” (תהלים קה, יז), חייכם שאתם קורין בכל שנה ושנה: “עבדים היינו לפרעה במצרים”. (מדרש תהלים (בובר) מזמור י).     
ר’ חנין מסביר שהחזרה בכל שנה ושנה על סיפור העבדות במצרים – שאנו אומרים “עבדים היינו” – היא תזכורת  למעשה הנורא של מכירת יוסף לעבד על ידי אחיו, שיא היחסים הרעים בין האחים.

האדמו”ר מגור, בעל ה’אמרי אמת’ (פרשת וארא, תרצ”א), על הפסוק “אכן נודע הדבר” (שמות ב, יד), מלמד אותנו שבני ישראל לא למדו את הלקח שניסה הקב”ה ללמד אותם ביחס אחד לשני, גם כשהיו משועבדים למצרים. משה רבנו יצא מהארמון וביקש להביא את הגאולה לעמו ולסיים את העבדות. כשראה איש מצרי מכה איש עברי, הרג משה את המצרי, ובכך ביקש להרים את נס הגאולה. למחרת, כשראה שני עבריים רבים והתערב להפרידם, דיבר הרשע בגנות מעשה ההצלה של משה ובקשתו להנהיג את סיום העבדות, תגובת משה למשמע דבריו הייתה – “אכן נודע הדבר”.
המדרש רבא מסביר מה בדיוק נודע: “רבי יהודה בר רבי שלום בשם ר’ חנינא הגדול ורבותינו בשם רבי אלכסנדרי אמרו, היה משה מהרהר בלבו ואומר מה חטאו ישראל שנשתעבדו מכל האומות, כיון ששמע דבריו אמר: לשון הרע יש ביניהן, היאך יהיו ראויין לגאולה? לכך אמר ‘אכן נודע הדבר’ – עתה ידעתי באיזה דבר הם משתעבדים” (שמות רבה (וילנא) פרשה א).     
נראה מדברי המדרש, שגם במצרים לא שיפרו בני ישראל מעשיהם (שהיו סיבת שעבודם), ואכן נודע למשה שאין בני ישראל ראויים לסיים את השעבוד ולהיות לעם ה’ עדיין, כי לא שיפרו מעשיהם ולא למדו לקח מהסיבה שהביאה לשעבודם.
עכשיו אפשר להבין את מהות הגנות ששמואל מבקש להתחיל בה. הגנות של “עבדים היינו” היא לא גנות על עצם העבדות אלא על סיבת העבדות. עונש העבדות ניתן לבני ישראל מכיוון שביזו אחד את השני והתנשאו זה על זה, עד שהגיעו לשיא השפל ומכרו את אחד מאחיהם. ואפילו לאחר שקיבלו את עונש העבדות, לא למדו לקח והמשיכו לספר לשון הרע אחד על השני. 
אנחנו אומרים בהגדה בליל הסדר: “בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם”
יציאת מצרים, “עבדים היינו”, הם דברים רלוונטיים לנו ולא רק סיפור היסטורי. האם אנחנו זכאים לצאת ממצרים? האם תיקנו את היחסים שלנו עם הסובבים אותנו? האם אנחנו מתייחסים אחד לשני בכבוד ולא מתנשאים אחד על השני?
בלילה זה אנו מתחילים בגנות וצריכים לסיים בשבח – השבח יהיה בזה שנגיע למצב שלמדנו את הלקח מהעבדות, ונקבל על עצמנו לתקן את יחס בני יעקב אחד לשני, כאשר כולנו (כל הבנים) יושבים יחד סביב שולחן הסדר וראויים לגאולה השלמה. 
“כך אמר להם הקב”ה לישראל, בניי, כלום חיסרתי לכם, מה אני מבקש מכם, הא איני מבקש אלא כדי שתהיו אוהבין זה את זה, ותהיו מכבדין זה את זה…” (אליהו רבה (איש שלום) פרשה כו).