ראש כולל לשעבר בוושינגטון (תשס”ב – תשס”ג)
כיום רב קיבוץ כפר עציון ור”מ בישיבת נתיב מאיר
הרמב”ם בספר המצוות מונה כמצווה את עבודת ה’ – התפילה:
“והמצווה החמישית היא שצונו לעבדו יתעלה.
וכבר נכפל צווי זה פעמים, אמר (משפטים כג כה) ‘ועבדתם את ה’ א-להיכם’ ואמר (ראה יג ה) ‘ואותו תעבודו’ ואמר (ואתחנן ו יג) ‘ואותו תעבוד’ ואמר (ס”פ עקב) ‘ולעבדו’.
ואעפ”י שזה הציווי הוא גם כן מן הציוויים הכוללים כמו שביארנו בשרש הרביעי, הנה יש בו ייחוד שהוא ציווה בתפילה. ולשון ספרי: ‘ולעבדו – זו תפילה’. ואמרו גם כן ‘ולעבדו – זה תלמוד’.
ובמשנתו של רבי אליעזר בנו שלרבי יוסי הגלילי (פרש’ יב עמ’ רכח) אמרו: מנין לעיקר תפילה בתוך המצות? מהכא: ‘את ה’ א-לקיך תירא ואותו תעבוד’. ואמרו (מדרש תנאים ממדרש הגדול פ’ ראה) ‘עבדהו בתורתו’ – עבדהו במקדשו. כלומר ללכת שם להתפלל בו ונגדו כמו שבאר שלמה עליו השלום (מ”א ח דה”ב ו)”
הציווי הוא ציווי כללי לעבוד את הקב”ה. עבודת ה’ כוללת את קיום כל המצוות המוטלות עלינו ויתכן שאף יותר מכך. הרמב”ם מביא בהלכות דעות את חובת האדם לכוון את מעשיו לדעת את ה’:
“המנהיג עצמו על פי הרפואה, אם שם על לבו שיהיה כל גופו ואבריו שלמים בלבד ושיהיו לו בנים עושין מלאכתו ועמלין לצורכו – אין זו דרך טובה. אלא ישים על לבו שיהא גופו שלם וחזק כדי שתהיה נפשו ישרה לדעת את ה’, שאי אפשר שיבין וישתכל בחכמות והוא רעב וחולה או אחד מאיבריו כואב. וישים על לבו שיהיה לו בן – אולי יהיה חכם וגדול בישראל. נמצא המהלך בדרך זו כל ימיו עובד את ה’ תמיד, אפילו בשעה שנושא ונותן ואפילו בשעה שבועל, מפני שמחשבתו בכל כדי שימצא צרכיו עד שיהיה גופו שלם לעבוד את ה’, ואפילו בשעה שהוא ישן אם ישן לדעת כדי שתנוח דעתו עליו וינוח גופו כדי שלא יחלה ולא יוכל לעבוד את ה’ והוא חולה, נמצאת שינה שלו עבודה למקום ברוך הוא. ועל עניין זה צוו חכמים ואמרו ‘וכל מעשיך יהיו לשם שמים’, והוא שאמר שלמה בחכמתו ‘בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך’. (הלכות דעות ג’, ג)
מי שמכווין את מעשיו לדעת את ה’, עובד את ה’ גם בהתנהגותו הגשמית האנושית. אפילו בעת השינה הוא עובד את ה’.
למרות שבכל המעשים אדם יכול לעבוד את ה’, הרמב”ם ממקד את הציווי בתפילה, ומביא ראיה לדבריו מדברי חז”ל “עבדהו בתורתו – עבדהו במקדשו”. עבודת המקדש היא החיוב לעלות ולהתפלל במקדש והתפילה כנגד מקום המקדש. גם כיום, כשבית המקדש חרב, תפילה לכיוון מקום המקדש בירושלים, מהווה קיום של “עבדהו במקדשו”.
עבודת ה’ מתבטאת בראש ובראשונה בקיום מצוותו, כעבד לפני מלך.
ספר החינוך (מצווה תל”א) מבאר את שורש המצווה לשיטתו “כי הטובות והברכות יחולו על בני אדם כפי פעולותם וטוב לבבם וכושר מחשבותם”. מעשינו הטובים הופכים אותנו לאנשים טובים יותר, ועל כך אנו מקבלים שכר.
התפילה שלנו בנויה משלושה חלקים: שבחי הבורא, בקשות והודאות. כשאנו משבחים את הקב”ה, אנו מחזקים את הכרתנו ביכולתו ואת אמונתנו בו. הבקשה מכירה בהשגחתו של הקב”ה עלינו וביכולתו להיענות לבקשותינו: “וכי עיניו פקוחות על כל דרכינו, ובכל עת ובכל רגע ישמע זעקתינו אליו, לא ינום ולא יישן שומר ישראל…”. ההודאה מביעה ומחזקת את תכונת הכרת הטוב לגומל הטובות.
על מנת שנזכה לחזק את אמונתנו ומידותינו, היה רצוי שהתפילה תהיה תפילה טבעית שנובעת ופורצת מלב האדם. הציווי והחיוב להתפלל מידי יום מדאורייתא, ושלוש פעמים ביום בנוסח קבוע מדרבנן, עלול להפוך את התפילה לאמירה טכנית ופעולה חסרת עומק ומשמעות.
מדוע ציווה עלינו הקב”ה להתפלל מידי יום?
ככל הנראה, רוב האנשים לא היו מגיעים באופן טבעי לתפילה הכוללת את שלושת הרכיבים של שבח, בקשה והודאה. החיוב הקבוע והמסגרת של התפילה מהוות עבורנו עוגן לעבודת ה’.
תפילה משמעותית המחזקת את האמונה והמידות חייבת להיות עבודת הלב. לא ניתן להסתפק באמירת המילים מצוות אנשים מלומדה, במרוצת ההרגל.
“חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים כדי שיכוונו את ליבם למקום” (משנה ברכות פרק ה’). על מנת לזכות לתפילה משמעותית יש להקדיש זמן, להבנת התפילה, לרוגע בתפילה ולכוונה בתפילה.
“כוונת הלב כיצד? כל תפלה שאינה בכוונה אינה תפלה, ואם התפלל בלא כוונה חוזר ומתפלל בכוונה, מצא דעתו משובשת ולבו טרוד אסור לו להתפלל עד שתתיישב דעתו…
כיצד היא הכוונה? שיפנה את לבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאלו הוא עומד לפני השכינה, לפיכך צריך לישב מעט קודם התפלה כדי לכווין את לבו ואחר כך יתפלל בנחת ובתחנונים ולא יעשה תפלתו כמי שהיה נושא משאוי ומשליכו והולך לו…” (רמב”ם הלכות תפילה פרק ד’).
כל התקדמות ושיפור בהבנת התפילה ובכוונה בה מקדמת אותנו לעבודת ה’ בכל ליבנו.
לתגובות: moshespeter@gmail.com
