הרב מרדכי גרינברגמרדכי גרינברג

ראש הישיבה כרם ביבנה

יעקב שומע בקול הוריו, עוזב את ביתם ויוצא לגלות: “ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה” (בראשית כח, י). המקרא אינו אומר “וילך יעקב חרנה”, אלא מציין הן את יציאתו מבאר שבע והן את הליכתו לחרן, שכן כשאדם עובר ממקום אחד למקום אחר, הוא מונע באחד משני מניעים: יש הרוצה לעזוב את מקומו, ויש שמגמת פניו היא המקום אליו הוא הולך ועל כן יוצא ממקומו.

יעקב נצטווה ע”י הוריו ללכת לארץ חרן, אך כל אחד ונימוקו עמו. רבקה אומרת לו: “ועתה בני שמע בקולי וקום ברח לך אל לבן אחי חרנה וכו’ עד שוב אף אחיך” (בראשית כז, מג-מה). עיקר חששה היה שעשו עומד להורגו, ועל כן חשוב היה לה שיעקב לא ישהה בבאר שבע. ואילו יצחק אביו אומר לו “לא תקח אשה מבנות כנען, קום לך פדנה ארם ביתה בתואל אבי אמך, וקח לך משם אשה מבנות לבן אחי אמך” (בראשית כח, א-ב), עיקר מגמתו, שיעקב יתגורר בבית לבן בחרן וישא שם את אחת מבנותיו.

יעקב קיים את דברי שניהם. “וישמע יעקב אל אביו ואל אמו” (שם שם, ז), הוא שמע בקול אביו שאמר לו ללכת לחרן, ובקול אמו שאמרה לו שיברח מארץ כנען. וזהו שאמר הכתוב “ויצא יעקב מבאר שבע”, כדברי רבקה; “וילך חרנה”, כציווי יצחק.

שני מניעים אלה פעילים גם ביחס היהודים לארץ ישראל. יש העולים לארץ כדי לברוח מחמת המציק בגלות, ויש העולים לארץ משום שהכירו את ערכה המיוחד של ארץ ישראל שהיא ארץ החיים ו-‘נחלת ה”, כלשון הרמב”ן (ויקרא יח, כה); ויוצאים משם כדי להגיע לכאן.

ובזה מתפרשים שני הביטויים בתחילת פרשת מסעי – “אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים וכו’, ויכתב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה’, ואלה מסעיהם למוצאיהם” (במדבר לג, א-ב). פתח ב”מוצאיהם למסעיהם על פי ה'”, וסיים ב”מסעיהם למוצאיהם”. היו מבני ישראל שלא יצאו ממצרים מרצון, אלא גורשו ביד חזקה ולא היה להם שום עניין לעלות לארץ-ישראל; ויש שידעו את ערכה וציפו לעלייה לארץ מתוך הכרה שרק בה תלויה גאולתם של ישראל. ועל כן כתב משה את “מוצאיהם למסעיהם על פי ה'”, שהיציאה הייתה לצורך המסע לארץ-ישראל, וזו הייתה תכלית היציאה על פי ה’; אבל משה כתב גם את “מסעיהם למוצאיהם”, שכן רבים יצאו למסע רק כדי לצאת ממצרים, או שגורשו משם, וזה לא על פי ה’.

וזהו מאמר הנביא “וברותי מכם המורדים והפושעים בי, כי מארץ מגוריהם אוציא אותם, ואל אדמת ישראל לא יבוא” (יחזקאל כ’, ל”ח). ישראל יהיו שפלים כל כך בזמן הגלות, שגם אם יגרשום הצוררים והם ייאלצו לצאת מארץ גלותם, לא העלייה לארץ עיקר בעיניהם, אלא הבריחה מארצות המצוקה; ולכן סיים הנביא “ואל אדמת ישראל לא יבוא”.

בדרך זו פירש הרב קוק זצ”ל את הפסוק “מי אלה כעב תעופינה וכיונים אל ארובותיהם” (ישעיה ס’, ח’). יש הבאים לארץ כעב, ויש הבאים כיונים. את העננים מסיעה הרוח ממקום למקום ללא יעד מוגדר; אך היונים חוזרות אל ביתם, אל ארובותיהם. ישנם יהודים המובלים בעל כורחם כעננים ממקום למקום, ובמקרה נקלעים לארץ-ישראל; ויש היודעים, כי ביאתם לארץ היא חזרה אל ביתם, כיונים אל ארובותיהם (חיי הראי”ה, עמ’ רב).

וכן ניבא ירמיהו, “מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך נאם ה’, ושבו מארץ אויב, ויש תקוה לאחריתך נאם ה’, ושבו בנים לגבולם” (ירמיה ל”א, ט”ו-ט”ז). יש יהודים המגיעים לארץ מפני שברחו מארץ אויב, מארץ מצוקה; אי אפשר להם לחיות שם כיהודים, ועל כן הם שבים מארץ אויב. אולם ישנם כאלה שמבינים שהעלייה לארץ איננה בריחה ממקום אחר, אלא שיבת בנים לביתם המקורי, “ושבו בנים לגבולם”.

בראש השנה שנת תרצ”ג, כשהחלו להגיע ידיעות מדאיגות בדבר עלייתו של היטלר ימ”ש לשלטון, התפלל הרב קוק זצ”ל בחורבת ר’ יהודה החסיד. הרב דרש שם בענייני היום ובמאורעות התקופה, ואלו תורף דבריו, כפי שנרשמו בזמנו ע”י מ’ מדן.

בשופר של ר”ה ישנם ג’ מדרגות: מצוה מן המובחר לתקוע בשופר של איל; אולם בדיעבד כל השופרות כשרים, חוץ משל פרה; ואם אין לו שופר כשר, מותר לתקוע אפילו בשופר פסול, אך אין מברכים עליו.

במקביל ישנם ג’ שופרות של גאולה: שופר גדול, שופר בינוני ושופר קטן. אנו מבקשים “תקע בשופר גדול לחרותנו”, השופר הגדול הוא זה שמעורר את עם ישראל לחיבת ציון ואהבת הארץ. כך עלו ריה”ל ורמב”ן, תלמידי הגר”א ותלמידי הבעש”ט. זה כוחו של השופר הגדול.

גם השופר הבינוני קורא ליהודים לעלות לארץ ישראל, אך זה מצד הטבע הבריא של הקשר בין עם למולדתו, ולאו דווקא מצד הקשר לארץ הקודש ומקום הנבואה. גם שופר בינוני זה כשר, בדיעבד כל השופרות כשרים.

אך יש גם שופר קטן, שופר פסול – וכאן פרץ הרב בבכי – יש שופר של שונאי ישראל התוקעים באוזנינו ומכריחים אותנו לצאת ולהיגאל. שופר של חיות טמאות ודורסות, עמלק, פיטלורה, היטלר וכדומה. מי שלא שמע בקול השופר הראשון, ואף בקול השופר השני, הרגיל, לא רצה לשמוע, כי אזניו נאטמו – הוא ישמע לקול השופר הטמא, הפסול – בעל כורחו ישמע.

אמנם אף בזה יוצאים ידי חובה, גם לאומיות זו של השוט, של “צרת היהודים”, גם בה יש מן הגאולה, אולם על שופר זה אין מברכין: “כל שהוא מין קללה, אין מברכין עליו” (ברכות מ ע”כ).

ואנו מתפללים שלא יביאנו הקב”ה לידי שמיעת השופר הפסול, ואף לא לשופר הפשוט, החילוני כמעט. אנו תפילה: “תקע בשופר גדול לחירותינו”, בשופר הבא מעומק קדושתה של נשמת ישראל.