שחר ששון
שליח לשעבר בוושינגטון (תשס”ה)
כיום עורך מאמרים תורניים
על נפלאותיך וטובותיך שבכל עת
פרשת בלק, שלא כמו הפרשות שקראנו עד כה, לראשונה מספרת לנו על מה שמתרחש מאחורי הקלעים ביחס האומות לישראל. על נס ההצלה שקרה לעם ישראל מפני רצונו העז של בלק מלך מואב לקלל אותם, להכות בהם ולגרש אותם מהאזור, וכדברי הכתוב בראשית הפרשה (במדבר כב ו): 'לכה-נא ארה לי את העם הזה… אולי אוכל נכה בו ואגרשנו מן הארץ'.
עד כה קראנו בכל שבוע על הניסים הגלויים שמתרחשים לעם ישראל. אולי היו כמה פסוקים שחרגו מכך וסיפרו לנו על רצון העמים להיפטר מעם ישראל או לצאת עמם למלחמה, אך בתיאור של התרחשות מלאה של 'מאחורי הקלעים' של נס-הצלה מזממם של אי-אלו מהאומות בניסיונם להזיק לעם ישראל, טרם נתקלנו. ואם הדברים גם לא היו נכתבים בתורה, ספק אם עד עצם היום הזה היינו מודעים להתרחשותם.
הודיה גם על ניסים נסתרים
בתפילת שמונה-עשרה, בברכת 'מודים', אנו מציינים שתי סוגי הודיה, תחילה – 'על ניסיך שבכל יום עמנו' ומיד אחר כך – 'ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת'. יש מרבותינו (רבי יוסף חיים, עוד יוסף חי, בשלח טו) שפירשו את 'ניסיך שבכל יום עמנו' – הניסים הגלויים שנראים לעין, כמו הצלה וודאית מתאונה קטלנית או ממחלה ממארת, שעליהם עלינו להודות. וכדברי חז"ל (בראשית רבה יד יא) על הפסוק (תהלים קנ ו) 'כל הנשמה תהלל י-ה' – שעל כל נשימה ונשימה יש להלל את ה'; שהעובדה שהתעוררנו בבוקר כשאנו נושמים, אינה מובנת מאליה, וכך ממש כל רגע בו אנו חיים. ועל כל הדברים הגלויים הללו – עלינו להודות ולהלל בכל יום מחדש.
אך בנוסף לאלו, יש את 'נפלאותיך וטובותיך שבכל עת'. אלו הניסים הנסתרים שמתרחשים בכל רגע, אלו שלא גלויים לעין ואין לנו אף שמץ של מושג על התרחשותם ואין לנו כלל ידיעה שבזכותם אנו עדיין חיים ומתפקדים. כמו מחלות שהיינו עלולים להידבק בהם, וכדומה.
אין בעל הנס מכיר בניסו
לפעמים הנס הוא נראה לעין, אך נסתר מהדעת. האדם רואה את הנס, אך לא מצליח להבין שמדובר בנס, עד כדי כך שלא רק שהוא מסרב לתת תודה לה' יתברך על נס זה, אלא הוא גם מחרף ומגדף, שעל זה אמרו חז"ל (נידה, לא.): "אפילו בעל הנס – אינו מכיר בניסו".
כך למשל, בעוד אנו מלאים הודיה לה' יתברך על הנס הגדול שעשה בדור האחרון, שקיבצנו מארבע כנפות הארץ לארצנו וזיכה אותנו להתיישב בה, וסייע לנו להקים בה את מדינת ישראל – שבכוחה גם זוכים אנו להפריח בארץ את השממה, הגשמית והרוחנית גם יחד, ולהמשיך את השלמת ה-"אתחלתא דגאולה", לעומתנו יש יהודים, חלקם אפילו יראי שמים וגדולי תורה, שרואים את כל זה ולא מצליחים להבין שכל זה הוא נס גדול, וכלל לא מצליחים להבין על מה יש להודות, ואף מסרבים בתוקף לעשות זאת.
יצר לב האדם
חוץ מהסתרה אלוקית של נס, ישנו גם כוח ייצרי המשתדל להסתיר מעינינו ניסים ודברים טובים הבאים עלינו מאת ה', ולמנוע מאיתנו את ההודיה לה' על ניסיו ונפלאותיו, כמו שמסביר זאת בעל ה'חפץ חיים' וה'משנה ברורה' (קונטרס אהבת ישראל, פרק ה): "הנה באמת צריך האדם להתבונן בעצמו ולראות, שהיצר מפתה אותו בכל יום מלהתעלם ומלהבין גודל טובותיו וחסדיו של הקדוש ברוך הוא, ולתת לו תודה עליהם!".
מוטלת עלינו חובה להתבונן. להתעקש על כך אל מול הכוח הייצרי המנסה להניא אותנו מכך. לא להתפשר ולהסתכל באופן שטחי על המציאות, לא להתפשר בראייה חסרת אמונה, אלא להתבונן בעיון. התבוננות אמונית, התבוננות שתביא אותנו לראות כמה טובות וחסדים ה' עושה עמנו בכל יום, בכל עת ובכל שעה. ואחר כך גם לתת עליהם שבח והודיה לה'.
לזכור כדי להודות
רק בקריאת הפרשה כולה ובהתבוננות בה, נחשף בפני עם ישראל הסיפור המלא של תוכנית הקללות וההכאה והגירוש – שיזמה ממלכת מואב, והובאה למעשה שלא צלח, על-ידי בלק ובלעם. סיפור מלא שהסתתר מעיניהם, 'מאחורי הקלעים'. רק אחרי קריאת הפרשה, לומדים עם ישראל עד כמה עליהם להודות ולהלל. וכמו שמצווים אנו בהפטרת השבת (מיכה ו ה): "עמי, זכור נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אותו בלעם בן בעור, מן השיטים עד הגילגל, למען דעת צדקות ה'".
זכירת המאורעות תביא אותנו להתבוננות בהם. ההתבונות תביא אותנו לדעת את צדקות ה'. הידיעה תביא אותנו להכרה והבנה של חובת הכרת הטוב. והכרת הטוב היא היא שתביא אותנו להודות ולהלל – "על ניסיך שבכל יום עמנו, ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת".
