הרב ד”ר משה פינצ’וק
ראש כולל לשעבר במלבורן (תשנ”ט – תשס”א)
כיום ראש בית המדרש המכללה האקדמית נתניה
עמא דקיבלו אורייתא ולא חכימו
אחרי דברי הפתיחה בשירת האזינו, משה רבינו פונה אל בני ישראל בשאלה רטורית: “הֲלַה’ תִּגְמְלוּ זֹאת עַם נָבָל וְלֹא חָכָם הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ” (דברים לב, ו). הניגוד שהפסוק מציב בין ‘נבל’ ל-‘חכם’ אומר דרשני. ‘נבל’ מתאר את אופיו והתנהגותו של האדם, ואילו ‘חכם’ מתאר את כשרונו השכלי. קשה להבין, מה הניגוד ביניהם? הלוא יש מנובלים שהם חכמים ויש צדיקים שאינם חכמים. במאמר המוסגר, שאלה דומה עולה בהבנת היחס בין ארבעת הבנים בהגדה של פסח, החכם לעומת הרשע.
התרגום ירושלמי על הפסוק, פותר בעיה זו ומתרגם, “אוּמָא טִפְּשָׁא וְלָא חַכִּימַיָא” (= עם טיפש ולא חכם). הוא מפרש ‘נבל’ במובן ‘טיפש’, והניגוד בין טיפש לחכם ברור. אך לא מצאנו ‘נבל’ במובן ‘טיפש’ במקום אחר.
תרגום אונקלוס מפליא עוד יותר, “עמא דקבילו אוריתא ולא חכימו” (= עם שקיבל התורה ולא חכם). לדעתו “עם נבל” הוא “עם שקיבל את התורה” וזה כמובן תרגום מתמיה.
הרמב”ן מציע הסבר מבריק לתרגום תמוה זה של אונקלוס, “ואונקלוס תרגם עמא דקבילו אורייתא. עשאו מן נבל תבל. שפירש בו מלאה תלאה“. כלומר, ‘נבל’ כאן אין הוראתו במובן רוע אלא במובן של בלאי. כמאמרו של יתרו למשה, “נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ”.
כך גם מפרש ר’ בחיי בן אשר (תלמיד הרמב”ן): “הלה’ תגמלו זאת עם נבל. שהלאו עצמן בקבלת התורה, וכן תרגום: “נבול תבול“, מלאה תלאי. והוא דעת אונקלוס שאמר עמא דקבילו אוריתא ולא חכימו. ואם כן אין הלשון גנאי אלא מעלה יתרה“.
על פי זה יש להסביר כי “עם נבל ולא חכם” פירושו הוא שעם ישראל אכן למדו תורה, ישבו באהלה של תורה, לנו בעומקה של הלכה, והמיתו עצמם עליה יומם וליל. עד שהם, כמשה רבינו בשעתו, בלו ונבלו מרוב לימוד. אך את העיקר הם פספסו, “ולא חכם – ולא יתחכמו שהיא לטוב להם”. עם שקיבל את התורה אך לא השכיל להבין שזו תורת חסד. לא השכילו להפנים וליישם את ערכי התורה במעשיהם והנהגתם. הם נבלו מרוב התאמצות בהכנסת התורה לראש אך לא נתנו לתורה להכנס גם ללב.
המאירי בחיבור התשובה (מאמר א’ פרק ד’) מצטט מדרש המבטא את הפער הזה בין הראש והלב, ובין הפה והמעשה בנוגע למצוות התורה: “וכבר העיד הדרש על אלמנה ששמעה אחד מדייניהם שהיה יושב ודורש ‘כל אלמנה ויתום לא תענון’, היה לה דין עם אחד והלכה לה אצל בנה וספרה לו את המאורע, למחר הלכו שניהם אצל אותו הדיין, אמר לה לכי כעת וחזרי מחר, למחר חזרה לפניו ואמר לה כך וכך, בשלישי אמרה לו, ‘אם לא ששמעתי מה שיצא מפיך, “כל אלמנה ויתום לא תענון” לא הייתי פונה אליך, כעת אני מבינה, פיך לאה בתורה אך לבך רחק מן האמת, אתה שלך, ותורתך שלך, והלכו להם בפחי נפש”.
הרמב”ם (מורה נבוכים ג, לג) פירש כי אף ישעיה הנביא ישב על מדוכה זו וביקר את העם על הפער בין מעשיהם בגלוי ומעשיהם בנסתר: “אמר ישעיה (סו, יז) בזה, ‘הַמִּתְקַדְּשִׁים וְהַמִּטַּהֲרִים אֶל הַגַּנּוֹת, אַחַר אַחַת בַּתָּוֶךְ אֹכְלֵי בְּשַׂר הַחֲזִיר וְהַשֶּׁקֶץ וְהָעַכְבָּר יַחְדָּו יָסֻפוּ נְאֻם ה’.’ אמר שהם יטהרו ויתקדשו במקומות המגולים והמפורסמים, ואחר כן יתיחדו בחדרים ותוך בתיהם במרים וחטאתם בהשתלחם לאכול האסורים החזיר והשקץ והעכבר… והעולה מן המאמר, שנגליהם מנוקים אבל תוכם הם עם תאותם והנאת גופם, ואין זה כונת התורה, אבל הכונה… ולנקות הנגלה אחר נקוי הנסתר.” שוב, במאמר המוסגר, מעניין שפסוק זו כלול בהפטרת שבת ראש חודש.
בחג הסוכות יוצאים אנו מן המרחב של ביתינו ה”נסתר” אל תוך הסוכה שהיא בגדר “נגלה”. בסוכה אנחנו לא מוסתרים על ידי ארבעה קירות וקשה יותר להסוות את מה שאנו באמת. בסוכה אנחנו חשופים, האמת שלנו והמעשים שלנו גלויים לעין כל. ומה מתאימה תזכורת זו של “עם נבל ולא חכם” כאשר הנסתר והנגלה שלנו מתאחדים ומתגלים בסוכה.
יהי רצון שנזכה להשוות בין פינו לליבנו. והקב”ה יחדש עלינו שנה של טובה, שמחה, ברכה, בריאות, ופרנסה.
