אלישע וילמרסדורף
שליח תורה מציון לשעבר ביוהנסבורג דרוא”פ, ועובד לשעבר של תורה מציון
כיום אחראי משרד בחברת “הראל מטבחים” בע”מ ובעל עסק למתנות יודאיקה – “מתניה”
.
עצמאות – זכות שהיא חובה
פרשתנו פותחת בדין עבד עברי (פרק כא פס’ ה-ו): “… וְאִם-אָמר יאמַר, הָעֶבֶד, אָהַבְתִּי אֶת-אֲדֹנִי, אֶת-אִשְׁתִּי וְאֶת-בָּנָי; לֹא אֵצֵא, חָפְשִׁי. וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו, אֶל-הָאֱ-לֹהִים, וְהִגִּישׁוֹ אֶל-הַדֶּלֶת, אוֹ אֶל-הַמְּזוּזָה; וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת-אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ, וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם”
צריך להבין למה העבד צריך לעבור את המעמד המשפיל הזה, כשכל בקשתו היתה להישאר במקום עבודתו וקרוב למשפחתו?
יותר מכך, אם נעיין בדברי חז”ל ובפוסקים, הרי שמדובר בעבד שמכרוהו בית דין (גנב ולא היה יכול להחזיר) ולא בעבד שמכר את עצמו שאינו נרצע. זה דווקא אם יש לו אשה ובנים וגם לאדון, זה דווקא שהוא אוהב את האדון וגם האדון אוהב אותו, וזה דווקא כשהעבד הצהיר “לא אצא חופשי” וחזר על זה שוב. כלומר מדובר בעבד שטוב לו אצל האדון, האדון אוהב אותו, ומשפחת האדון תומכת במשפחה שלו וברור לו שהוא אכן רוצה להישאר במצבו הנוכחי.
לכאורה היה נראה שהתורה תעודד אותו להישאר אצל האדון, מאחר שבעבר הוא לא התמודד בצורה טובה עם העצמאות הכלכלית שלו והגיע למצב שנאלץ לגנוב. השהות אצל האדון הוציאה אותו ממעגל הפשע ולימדה אותו להיות חרוץ ומועיל. גם הדרישה של התורה שיעזוב את אשתו (השפחה הכנענית) וילדיה ממנו, על אף שהלכתית הם אינם מיוחסים ודינם כעבדים כנענים קצת קשה כי הרי סוף סוף יש לו רגש אבהי טבעי אליהם והייתי מצפה שהתורה תכבד רגשות אלה ותאפשר לו להישאר קרוב אליהם ללא צורך במעמד הרציעה המשפיל. (חשוב לציין שלהלכה האפשרות שרבו ייתן לו שפחה כנענית היא דווקא כשכבר יש לו אשה יהודיה וילדים ממנה כדי למנוע את הקשר החזק דווקא אל השפחה הכנענית וילדיה)
הגמ’ במסכת קידושין (יד ב) מביאה את ההסבר הידוע בשם ר’ יוחנן: רבן יוחנן בן זכאי היה דורש את המקרא הזה כמין חומר, מה נשתנה אזן מכל אברים שבגוף, אמר הקב”ה אזן ששמעה קולי על הר סיני בשעה שאמרתי כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו ירצע. ורבי שמעון ברבי היה דורש את המקרא הזה כמין חומר, מה נשתנה דלת ומזוזה מכל כלים שבבית, אמר הקב”ה דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים בשעה שפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות, ואמרתי כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים והוצאתים מעבדות לחירות, והלך זה וקנה אדון לעצמו, ירצע בפניהם. (שם שם ב)
הסברים אלה לכאורה מתאימים יותר ביחס למי שמכר את עצמו מבחירתו וביודעין “קנה אדון לעצמו”, אבל לפי ההלכה שדין רציעה קיים רק במי שמכרוהו בי”ד ולא במוכר עצמו, זה פחות מובן.
לא פשוט לבוא בטענות אל העבד שמסרב לוותר על מקומו בבית האדון שהיטיב איתו ושיקם אותו מבחינה כלכלית ומשפחתית ואשר הוא מצהיר כלפיו “אהבתי את אדוני”.
הרש”ר הירש בפירושו מתייחס לנקודה זאת והוא כותב:
…עבד שבחר בחיים הנוחים שבמעמד העבדות, ומאס בחיי פרנסה חופשיים אך מלאי דאגה, ובמעמד של עצמאות לו ולמשפחתו, אותו יגיש אדונו אל הדלת או אל המזוזה …
המזוזות הן נציגי הבית העצמאי, ובתור שכאלה הן מתייצבות בשעת הגאולה, שעה שה’ העלה את עבדי מצרים ועשה אותם לאנשים בני חורין, והשיב להם את הזכות, ובכך גם את החובה להקים בתים עצמאיים משלהם… אדם מישראל המואס במעמד המזוזה, דהיינו לשאת בעול הבית תוך עצמאות אישית, והמוכר את חירותו תמורת החיים הנוחים של עבדות, ואזנו אינה כרויה לשמע את קול ה’ הקורא אותו לחרות ולעצמאות, ירצעו את אזנו אל הדלת כשפניו אל המזוזה, ובכן יטביעו עליו את חותם העבדות… (שם)
אם כן, העבד נדרש לצאת לחיים עצמאיים, לצאת מ”אזור הנוחות” התודעתי, להשתחרר מהתלות בטובה הפיזית ומההערכה שהאדון שידר לו ול”עמוד על רגליו”. הוא צריך להתמסר למשפחתו המקורית, לאשתו ולבניו, שעד עכשיו לא היה יכול להתמסר אליהם, להיות המחנך והדוגמא האישית בביתו לקיום התורה והמצוות ברמה של בן חורין, ללא הנחות וללא אילוצים של מישהו שמשועבד לאחר.
גם אם בעבר הוא נכשל מבחינה כלכלית והגיע לאן שהגיע, התקופה בה עבד אצל האדון לימדה אותו שהוא מסוגל לעבוד, הוא צבר מיומנות והבנה במה שעסק בו ואין סיבה שלא יוכל לעשות זאת גם כעצמאי ובן חורין. כדי לאפשר לו יציאה לחיים עצמאיים התורה מצווה (דברים טו יג) על האדון להעניק לו את כל מה שדרוש לו כדי להתחיל חיים עצמאיים.
גישה זו של התורה אנחנו צריכים לאמץ גם כלפינו אנו. כולנו במובן מסוים עבדים, משועבדים לתפיסות עולם, להרגלים, ל”אזורי נוחות” אישיים, חברתיים, ומפחדים להיות עצמאים.
התורה מלמדת אותנו שיש צורך לשאוף לעצמאות המאפשרת לנו חיים שלמים, של יוזמה, שאיפה להתעלות ולהתקדמות ועלינו להכין את המשאבים הדרושים לכך. בתוך תוכנו נדע מהן היכולות והכוחות הטמונים בנו שאם באמת נרצה נוכל להשתמש בהם.
ומתאים לסיים בשירו של הרב קוק :
בֶּן אָדָם, עֲלֵה לְמַעְלָה עֲלֵה.
כִּי כֹּחַ עַז לְךָ יֵשׁ לְךָ כַּנְפֵי רוּחַ, כַּנְפֵי נְשָׁרִים אַבִּירִים.
אַל תְּכַחֵשׁ בָּם פֶּן יכחשו לְךָ.
דּרושׁ אוֹתָם – ויימצאו לך מיד.
