כִּי ה’ אֱֹלקֶיָך, מְבִּיאֲָך אֶל אֶֶרץ טֹובָה: אֶֶרץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת ּותְהֹמֹת, יֹצְאִּים בַבִּקְעָה ּובָהָר. אֶֶרץ חִּטָה ּושְעָֹרה, וְגֶפֶן ּותְאֵנָה וְִרּמֹון; אֶֶרץ זֵית שֶׁמֶן, ּודְבָש. אֶֶרץ, אֲשֶׁר ֹלא בְמִּסְכֵנֻת תֹּאכַל בָּה לֶחֶם ֹלא תֶׁחְסַר כֹל, בָּה; אֶֶרץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בְַרזֶל, ּומֵהֲָרֶריהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת. וְאָכַלְת,ָּ וְשָּבָעְתָּ ּובֵַרכְתָּ אֶת ה’ אֱֹלֶקיָך, עַל הָאֶָרץ הַטֹבָה אֲשֶׁר נָתַּן לְָך. (ח’, ז’-י’)
בתיאורים ”יפים ומתוקים” אלו, התורה מתארת את שבחה של ארץ ישראל. נחלי מים ומעיינות שופעים מן הבקעה ו מן ההר. ארץ אשר נתברכה ביבול המספק את כל חלקי הסעודה: מן ה”מנה הראשונה” של הסעודה (חיטה ושעורה) , עבור דרך היין , כלה ב מנה האחרונה (תאנה ורימון), וגם לא שכחנו את ה”ממרחים” המתוקים (שמן ודבש) – כל טוב הארץ. גם עיצובה של הסעודה יהיה “לעילא ולעילא” (לא במסכנות תאכל בה), ולא יחסר דבר. כמו כן, הארץ משופעת במשאבי טבע ו מחצבים (ברזל ונחושת). בתום התיאור הנפלא מצווה אותנו הקדוש ברוך הוא: אכלו, תשבעו ותיהנו, אך אל תשכחו להודות. להודות, להלל ולשבח את מי שסיפק לנו את כל השפע הנהדר, ואף להודות על הארץ הטובה, אשר לא ”אכזבה” וסיפקה ”את הסחורה”. נתמקד מעט במילים מתוך הפסוק: ואכלת,ושבעת ובַרכת. המילה וְאָכַלְתָ אינה מלמדת אותנו כי יש מצווה לאכול, שהרי אין מצווה לאכול אלא רק בסעודות שבת וחג. חיוב זה (לאכול בשבת) נלמד מפסוק בפרשת בשלח (שמות ט”ז, כ”ה): וַיֹּאמֶר מֹּשֶה אִכְלֻהּו הַ יֹום כִי שַבָת הַ יֹום לַ ה’, הַ יֹום לא תִמְצָאֻהּו בַשָדֶה. חיוב לאכול שלש סעודות בשבת נלמד מהחזרה על המילה הַ יֹום שלש פעמים. חכמים מרחיבים עוד במשמעות סעודות השבת:
“כל המקיים שלש סעודות בשבת ניצול משלש פורעניות; מחבלו של משיח , ומדינה של גיהנם, וממלחמת גוג
ומגוג “ (שבת קי”ח.)
אם כן, משמעות המילה וְאָכַלְתָ בפסוק, אינה ציווי לאכול, אלא ברכה שהתורה מברכת אותנו שכאשר נאכל גם נשבע, ומלמדת אותנו כי יש להודות על כל הטוב שקבלנו, ולברך על כל אכילה שאנו אוכלים. התלמוד ירושלמי במסכת ברכות (ג’, י’) וכן בתלמוד בבלי (ראש
השנה כ”ט, א’) לומדים דין נוסף מן המילה וְאָכַלְתָ :
תניא: כל מצות שאדם פטור – מוציא את הרבים ידי חובתן, חוץ מברכת המזון, דכתיב: ואכלת ושבעת
וברכת – מי שאכל הוא יברך
לכאורה קשה המ אמ ר: אם האדם פטור, כיצד יכול להוציא אחרים ידי חובה? אלא יש לומר כי המאמר קובע שאדם החייב במצווה, יכול לצאת ידי חובתו גם על ידי זולתו, מלבד חובת הברכה על אכילה. ננסה להסביר ולפרט. ישנם שני סוגי “פטור מן המצוות”. הראשון עוסק במצות שאדם לא שייך בהם כלל. למשל, אישה פטורה ממצות עשה שהזמן גרמא. (מצוה התלויה בזמן, כגון חיוב מצוות ישיבה בסוכה במשך חג הסוכות). השני – ”פטור זמני” ברגע מסוים. למשל, אדם אשר יצא ידי חובת המצווה, כגון שתקע בשופר לפני כן, ועתה בא להוציא ידי חובה אנשים אחרים (מצוי מאוד כאשר אדם תוקע לחולה, לאחר שהוא כבר שמע ויצא ידי חובה בבית הכנסת). הגמרא עוסקת בסוג השני של הפטורים: באדם הפטור זמנית מכל מיני סיבות ובכל אופן מבקש להוציא אחרים, אפילו הרבה אנשים, הרי שאין כל מניעה לבצע זאת. ואמנם, במצות שופר שהזכרנו לעיל, אין מניעה הלכתית שאדם אשר כבר שמע ויצא ידי חובתו, שיתקע לאדם אחר שלא היה יכול להגיע לבית הכנסת. אבל, לכלל זה יש יוצא מן הכלל: ברכת המזון. אדם אשר בירך ברכת המזון עם תום סעודתו, אינו יכול להוציא אחרים. כלומר, רק אדם אשר אכל וטרם בירך, יכול להוציא אחרים ידי חובת ברכת המזון. מדוע? מה הסיבה להבדל זה? מדוע אדם אשר תקע בשופר יכול להוציא אחרים ידי חובה, אך אדם אשר לא אכל, או אכל ובירך כבר, אינו מורשה להוציא אחרים ידי חובת ברכת המזון?
יש לומר כי בברכה על מצוות (שופר, סוכה וכדו’), גם אם הוא כבר קיים את המצווה ושמע תקיעת שופר, כל עוד שיהודי אחר לא קיים את המצווה, עדיין חסר לכל יהודי ויהודי בקיום המצווה שלו, מדין ”כל ישראל ערבין זה לזה”, ולכן יכול להוציא אותו ידי חובה (כי גם הוא כאילו עדיין לא קיים את כל המצווה בשלימותה). אך בברכת הנהנין (ברכות על מאכלים ודברים שנהנים מהם) – לא שייך לומר “כל ישראל ערבין זה לזה” שהרי אדם אינו חייב לאכול, וכל ברכת המזון תלויה בהנאה [מצוות נהנין] ואם הוא לא נהנה הרי שאינו מחויב בדבר, ולכן אינו יכול להוציא אחר ידי חובתו.
מהו המסר ?
אנו רואים כי כדי להוציא את החבר ידי חובה, יש ל”היכנס לנעליו”. יש להזדהות עימו ולהרגיש כאילו הוא חלק ממנו. למשל, אדם אשר חותם ערבות לחברו, בעצם מצהיר ואומר, אני מזדהה עם חברי, אני מרגיש ”עצם מעצמיו, ובשר מבשרו”, ובמידת הצורך אחזיר חובותיו, כאשר הלווה משום מה לא יוכל, ולא יהיה מסוגל להחזיר. ערבות ישראל היא דבר חזק ומשמעותי מאין כמוהו, ומבוטא יפה במדרש הבא: שכל ישראל נקראו נפש אחת… ואם חטא אחד מהם – כולם ערבים זה בזה. ל מָה הדבר דומה? לבני אדם שהיו באין בספינה, נטל אחד מקדח והתחיל קודח תחתיו. אמר ו לו: שוט ה !את ה קוד ח תחת יך, והמים נכנסין וכ ולן אבו דין (אוצר המדרשים, “ילמדנו”, עמוד 225). ניתן לדמיין כאילו כל עם ישראל נמצא בספינה אחת, וכאשר בן אדם אחד קודח חור קטן בתחתית הספינה, כולם טובעים בים. תחושה חזקה מאוד של שייכות ולכידות חברתית. ניתן להחיל את עיקרון הערבות גם למסגרת המשפחתית המצומצמת. בן משפחה אשר מעד בדרכו, כל משפחתו חשה כאילו גם היא מעדה. ילד החוטא, מעביר תחושה של ”משפחה חוטאת”. לחילופין, בן משפחה אשר קיבל אות ומופת על מעשיו, מייד מעלה את המוראל של כל המשפחה. תחושות אלו מחזקות ומעודדות כל אחד מבני המשפחה אשר חשים, כי ”יש על מי לסמוך”, והן מעלות את הביטחון העצמי, ונותנות כוחות להמשך הדרך.
