הרב אפרים מייזלס
ראש כולל לשעבר בוורשה, תשס”ח-תשס”ט

 

מפשוטו של מקרא הן בפרשתנו וכן בפרשת כי תשא עולה, כי על אף שמשה ידע על חטא העגל, עוד טרם ירידתו מהר סיני, ועל אף בקשתו של ה’ “הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם וְאֶמְחֶה אֶת שְׁמָם מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי עָצוּם וָרָב מִמֶּנּוּ.”. מחליט משה להוריד את הלוחות כדי למסרם לבני ישראל.

“וָאֶתְפֹּשׂ בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת וָאַשְׁלִכֵם מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי וָאֲשַׁבְּרֵם לְעֵינֵיכֶם.” (דברים ט‘, י“ז)

על המילה ואתפש נתקשו המפרשים השונים על טיבה. ובלשון אור החיים הקדוש “צריך לדעת למה הוצרך לתופסה, והלא בידו היו”?

אחד הפירושים המופיע בירושלמי (תענית פרק ד’ הלכה ה’), שם מתואר מאבק בין משה לקב”ה על הלוחות. וזה לשון הירושלמי ”כיוון שעשו ישראל אותו מעשה ביקש הקב”ה לתופסן מידו של משה וגברה ידו של משה וחטפן ממנו. הוא שהכתוב משבחו בסוף ואומר ’ולכל היד החזקה‘ – יה שלמא על ידא דגברת לה מנאי” דברי הירושלמי מלמדים על התעקשותו הרבה של משה רבנו להוריד את הלוחות על אף התנגדותו של הקב”ה. בסופו של דבר משה מחליט לשבור את הלוחות ולא למסרם לבני ישראל.

מה פשר העניין? מדוע אחר המאמץ הרב של משה להוריד את הלוחות החליט בסוף לשוברם?

ממספר פירושים עולה שאכן דעתו הייתה למוסרם לבני ישראל על אף הידיעה על חטא העגל אך כאשר ירד מן ההר וראה את עומקו של החטא, בראותו שהעם משחקים סביב העגל חזר בו מכוונתו למסרם.

רבי שמעון שקופ, בהקדמתו לספרו שערי יושר, שואל שאלה נוספת ומתרצה. תורף דבריו – הייתכן שמשה רבנו ע”ה היה חושב שבשביל שעשו ישראל את העגל יישארו בלי תורה ח”ו? והיה ראוי לו להמתין מללמדם עד שיתקנו מעשיהם אבל לא לשוברם לגמרי.

והנה חז”ל קבלו שסגולה מיוחדת היו בלוחות ראשונים שאם למד פעם אחת היה שמור בזיכרונו לעולם וחשש משה שאפשר שיהיה איש מושחת ובקי בכל חדרי התורה ולכן שברם מתוך כוונה לקבל לוחות שניים שיש בהם שכחה והאדם זקוק לעמל ויגיעה רבה ומתוך כך מזדכך והתורה מרוממת אותו. עד כאן הסברו הנפלא של רבי שמעון שקופ.

לאור הדברים הנ”ל ובתוספת נופך הדברים מתבארים באופן הבא: על אף בקשתו של הקב”ה להשמיד את עמ”י ולבנות עם חדש, משה מוסר נפשו ומחליט להוריד את הלוחות. אך כאשר משה יורד ורואה את עומק החטא, והעם במצב הנתון אינו ראוי ללוחות החליט לא למוסרם. האפשרות להחזיר את הלוחות משמעותו שהקב”ה צודק ושעם ישראל אינו ראוי לתורה ואם כן יש צורך ח”ו להחליף את העם, ולבנות עם חדש.

ואם כן מה עושים?

למסור את הלוחות- העם אינו ראוי.

להחזיר את הלוחות משמעו, ויתור על עמ”י.

ואז משה מחליט מדעתו לשבור את הלוחות מתוך כוונה לזעזע את העם ולאפשר מתן לוחות שניים הפחותים במעלתם, התואמים את מעלתם הרוחנית לאחר החטא – תורה שזקוקה לעמל ויגיעה שמתוך כך האדם מזדכך ומתעלה.

בשולי הדברים: כשעם ישראל היה יוצא למלחמה היה יוצא עם ארון הברית שבתוכם היו מונחים גם שברי הלוחות אולי כדי לרמז, שבשעה שעמ”י נמצא בסכנה, למרות הכל ישאר קיים לנצח!

לא במקרה התורה חותמת בפסוק ” ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל שראל. ” וברש”י שם – שנשאו לשבור הלוחות לעינכם שנאמר “ואשבר לעינכם” והסכימה דעת הקב”ה לדעתו שנאמר :“אשר שיברת” – יישר כחך ששיברת.