הרב אשר סבג
שליח לשעבר בשיקגו (תשס”ד)
כיום רב קהילה בראשל”צ
עקידת הלב
בכל שנה כאשר אנו קוראים על נסיון העקידה, אי אפשר שלא להתמלא ביראה לנוכח ההתבטלות הגמורה של אברהם לציווי ה’, על אף הרגש הפרטי שלו, על אף הייסורים והציפייה של עשרות השנים לילד, ברגע שבו הוא מקבל את הציווי, הוא אינו מפקפק אלא קם ויוצא לדרך.
איך הצליח אברהם אבינו לזנוח את רגשות החמלה הבסיסיים שיש לכל אדם, ולעשות משהו בלתי נתפס, להקריב את בנו שלו, אהובו, בשר מבשרו?
לכאורה, נדמה מתוך עיון ראשוני בפסוקים שאברהם אבינו אפילו לא מנסה למנוע את העקידה או אפילו לדחותה, “וישכם אברהם בבקר”, ללא שום דיחוי ושהיה.
אולם, חז”לבמסכת תענית (פרק ב’, משנה ד’) מתארים כיצד בזמן בית המקדש, כאשר היו מתענים בתקופת בצורת כדי שירדו גשמים, היו עורכים טקס מיוחד בכל עיר ועיר, שבו היו מוציאים את התיבה מחוץ לבית הכנסת, ומתפללים שם, ומוסיפים עוד שש ברכות בתפילת שמונה עשרה.
המשנה מונה את הברכות שנוספו, והראשונה שבהם מנוסחת כך :
“מי שענה את אברהם אבינו בהר המוריה, הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם היום הזה, ברוך את ה’ גואל ישראל”
זאת אומרת, אברהם אבינו צעק וביקש מהקב”ה בקשה, וכמו שענה הקב”ה לבקשתו, כך הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם. אך היכן מצינו שאברהם התפלל בהר המוריה? אין אזכור לכך בכתובים? וגם אם התפלל לכאורה מדובר בתפילת הודיה על כך שהקב”ה בחר שלא להקריב את בנו ולא בתפילת זעקה ובקשה?
לפי פשט דברי חז”ל נראה שאברהם התפלל להצלת בנו, אך היכן מצינו תפילה זו? והאם אין זה גורע מסיפורו של אברהם? מעמידתו ההרואית לכאורה בנסיון? אם הקב”ה ציוה אותך מדוע אתה מתפלל שזה לא יקרה?
לא זו בלבד אנחנו גם מזכירים את התפילה של אברהם, שהיא לכאורה תפילה כנגד ציווי ה’, ומבקשים שכך גם הקב”ה יענה לנו וישמע צעקתינו, האם זו לא דוגמה לתפילה שאינה במקומה?
ישנו סיפור ידוע שמספרים על הבעש”ט, בדרך כלל לפני ראש השנה, כיצד הוא חפש בעל תוקע ובאו כל מיני אנשים להתראיין. האחד סיפר כיצד הוא מכוון את כל כוונות האריז”ל בזמן התקיעות. האחר תיאר כיצד הוא חושב על עם ישראל, ועל הקב”ה וכדו’, ובכל זאת לא נחה דעתו של הבעש”ט, והנה נכנס לחדר יהודי פשוט, תקע בשופר תקיעות יפות והתיישב, שאל אותו הבעש”ט על מה אתה חושב כשאתה תוקע בשופר? היהודי נאנח בשברון לב, ואמר לרב, “אומר לך את האמת, באתי לכאן כי יש לי בת לחתן ואין לי כסף, ואני מקווה עם הכסף שאקבל בשביל התקיעה שאוכל לממן את החתונה, על זה אני חושב”
הבעש”ט מיד החליט לקחת את היהודי הזה כבעל התוקע שלו, לא רק בגלל האותנטיות שלו, אלא בדיוק בגלל מעשהו של אברהם אבינו. כאשר אברהם לוקח את בנו השכם בבקר ויוצא איתו להר המוריה, מבחוץ הוא נראה רגוע ושליו, אך בפנים לבו זועק מכאב. הכאב הזה מתפרץ ברגע שהוא מגיע יחד עם בנו להר, ויצחק בנו מתבונן בו בעיניו הבוטחות ושואל “אבי, הנה האש והעצים ואיה השה לעולה”, לרגע אחד אברהם מאבד את האיפוק וזועק מתוך ליבו “אלקים יראה לו השה לעולה בני”. זהו הרגע שבו הוא חושף את משאלת לבו הכמוסה כי הקב”ה יבטל את הציווי ויחליף את יצחק בשה.
המשפט הזה חושף את האמת הפשוטה שאברהם כלל לא רצה בקיום העקידה, הוא התכוון למלא את ציווי ה’ בכל מאודו, אולם בסתר ליבו קיוה וייחל שמשהו יקרה והעקידה תבוטל.
חז”ל במשנה בתענית מלמדים אותנו לקח אדיר. רגשות אלה המתגלים אצל אברהם אינם ח”ו פוחתים אפילו כמלוא נימא מעמידתו של אברהם בנסיון, אלא ההיפך הגמור מזה. זו הפסגה של הניסיון, הרגע שבו אברהם, למרות הרגשות הפנימיים האמתיים שלו, על אף שלבו מר מכאב והוא מקווה שהציווי לא יצא לפועל, הוא בכל זאת ממשיך הלאה עד למעשה עצמו. המשנה הזו מלמדת אותנו שהקב”ה לא מחפש “אוטומטים” שיעשו מצוות. רחמנא ליבא בעי, ואסור לדכא את הרגש הטבעי. הוא מה שהופך אותנו לבני אדם, גם אם הוא מנוגד לפעמים למה שה’ ציוה אותנו.
זו הסיבה שהבעש”ט החליט לבחור דווקא בבעל התוקע שחשב על הילדות שלו, הוא הבין שהוא יתקע מתוך רגש כנה ואמיתי, שבא מתוכו, מתוך הצער העמוק על בנותיו, ומשם יצא הקול הצלול מכולם.
התוספת הראשונה בתפילת התענית היא אותה תפילה כמוסה של אברהם אבינו בהר המוריה, להזכיר שאנחנו מרגישים את הצרות ולא שוכחים מהם, אנחנו מתחברים לרגש הטבעי שלנו, ודווקא מתוכו אנחנו יכולים להגיע לחיבור הגבוה ביותר עם הקב”ה. לולא רגשותיו של אברהם לא היה הקב”ה יכול לומר לו “עתה ידעתי כי לא חשכת את בנך וכו'”, אם אברהם היה עושה זאת בשמחה? האם היה אפשר לומר זאת?
אברהם אבינו היה “אדם” גדול, ולא “מכונה”, הוא היה אדם ברגשותיו כמו כל אדם אחר, אך בכל זאת הצליח לקחת את כל העצמה הרגשית הזאת ולהשתמש בה כדי לעשות רצון ה’. הרגש הטבעי הוא כח, אסור לפחד ממנו ולהתכחש אליו, אלא לאמץ אותו ולהשתמש בו כדי להעצים את החיבור עם ה’. גם בזמנים של קשיים וצרות הסובבים אותנו בימים אלו, עלינו לדעת שהקושי עם מעשי ה’ בעולם אינו פחיתות אמונה, אלא הוא פסגת האמונה.
דוד המלך אמר, “לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה”, הקב”ה חפץ בגילוי הלב הזה, גם אם לפעמים הוא נוגד את ציווי, רק מתוך אותו גילוי לב יכול לצמוח קשר של אמת. אנו, בני אברהם, יצחק ויעקב, זכינו בעצמתם של אבותינו, אותה היכולת להכיל את הסתירות, לחיות עם הקושי ולהמשיך להאמין באותה תמימות כבראשונה.
שבת שלום
