האם אי פעם שמתם לב שיש זוגות מילים מסוימים שמשתמשים בהם בהקשרים כה מסוימים, שכאשר שומעים את המילה הראשונה נאמרת, יודעים איזו מילה תבוא בעקבותיה? ישנם שמות תואר מסוימים שכמעט תמיד נלווים לשמות עצם מאוד מסוימים, לדוגמא: לב כבד, הסכמה הדדית, חוסר מזל ועוד. ישנם מספר שמות תואר חשובים בפרשות האחרונות שאינם מתארים ממש את שמות העצם המצופים. משה הכריז על עצמו כערל – שפתיים (שמות ו:יב, ל), וכבד – פה ולשון (ד:י)! מה המשמעות של ביטויים מעט מסורבלים אלה?
זהו מקור לוויכוח בין המפרשים. רש”י (1040-1105) מציע שמשמעות הדבר היא שמשה גמגם. אבן עזרא (1089-1167) טוען שלמשה הייתה בעיה בהגיית צלילים מסוימים. שד”ל (1800-1865) חושב שמשה לא היה נואם רהוט. רשב”ם (1085-1174) מציע אפשרות שונה לחלוטין – העברית של משה הייתה ‘חלודה’ מכיוון שברח ממצרים ארבעים שנה קודם לכן. כל אחת מהאפשרויות הללו נראית סבירה ומהדהדת נכונה. כמה פעמים דוברים ציבוריים הותקפו מכיוון שהיו משעממים, שהמבטא שלהם היה כבד מדי או בלתי מובן, או בגלל הרגל דיבור אחר שהסיח את הדעת? כך נוכל להבין שמשה היסס לקחת על עצמו משימה שנראה שהיא כוללת דיבור בשם העם.
ועכשיו בואו נהפוך את השאלה. לאור מה שנאמר, מדוע רצה הא-ל שמנהיג העם יהיה אדם עם קושי בדיבור? לא במפתיע, יש מגוון גישות לשאלה זו. ברצוני לשתף שלוש הצעות שאני מוצאת מרתקות ביותר.
ראשית, אלן קאר מציע, שכמו משה, אנשים נוטים להתמקד בחסרונות שלהם (חוסר השכלה, מוגבלות, גיל, הכנסה וכו’) ומשתמשים בכך כתירוץ להימנע משירות הא-ל. אבל אין תירוצים לגיטימיים לכך. העובדה שמשה לא היה מושלם היא לקח עבור כולנו. אין לאפשר לחסרונות שלנו (כן, לכולנו יש כאלה) למנוע מאיתנו להיות הכי טובים שאנחנו יכולים להיות. שהרי גם משה, המנהיג הנערץ ביותר של העם היהודי, היה עם חסרון.
תובנה מעניינת מאד העלתה לין קוס, קלינאית תקשורת שהשתתפה בשיעורי פרשת שבוע שהעברתי כשליחה בכולל תורה מציון בסירקיוז, ושעלתה מתוך ניסיונה המקצועי. כאשר מישהו עם לקות דיבור מתאמץ להשמיע את מחשבותיו, בדרך כלל כדאי להקשיב להן. מכיוון שקשה להם לדבר, הם בדרך כלל לא מדברים שטויות או דברים חסרי ערך. לקות דיבור שמקשה על הדיבור עבור הדובר עשויה לגרום לאנשים להטות אוזן למה שנאמר.
לבסוף, הר”ן (רבנו ניסים, 1290-1375), בדרשות הר”ן הידועות שלו, מציע שכיוון שהאמת של התורה וקבלתה היא קריטית, היה חשוב שמוסר התורה לא יהיה נואם חלקלק:
“כי להיות קבלת התורה אמיתית הכרחי שתתקבל באמיתיות ראיותיה, לא יעלה על לב מי שתינתן התורה מצד חכמתו של נותנה או לשונו הרהוט.”
נראה שגם בימים ההם, פוליטיקאים ושקרים היו קשורים לעיתים קרובות. היה חשוב שמשה לא ידבר חלקות, כדי שנוכל להיות בטוחים שדבריו עומדים בזכות עצמם.
מתוך כך יוצא שעלינו 1) להתגבר על חסרונותינו. 2) לחשוב לפני הדיבור. 3) להבטיח שכל מילה שלנו תהיה משמעותית. 4) להיות כנים ואמיתיים.
לתגובות: uri-yo@bezeqint.net
