יאיר שפיץ

הרב יאיר שפיץ
מנהל ישיבת אור חיים בטורונטו

 

“לא יהיה לך אלוקים אחרים על פני”

ספיידרמן, דרקולה, סופרמן, וונדר וומן, ת’ור, הנוקמים, הנוקמים 2, רובוטריקים, שומרי הגלקסיה, קפטן אמריקה ו X-מן הם רק כמה מהסרטים והתכניות שחלפו ויחלפו בעתיד הנראה לעין מעל מסכי התרבות שמסביבנו.

המשותף להם הוא שהם מתארים דמויות חזקות יותר, מהירות יותר וחכמות יותר מאיתנו. הם באים מלמעלה, מלמטה ומעבר. הם מנהלים ביניהם קרבות על שליטה עלינו, בני התמותה, ועל עולמנו האנושי. לעומתם, אנו חסרי אונים, נתונים כמעט לחלוטין לחסדיהם. הם בני אלמוות, או לפחות קרובים לכך.

כמה זמן ומשאבים אנו מוציאים על דמויות אלו? כמה ספרים, חוברות קומיקס, סרטים, ביקורות, מסחר, תלבושות ודיונים (זכור הויכוח המפורסם מהסרט “אני והחבר’ה” אודות מי ינצח בקרב בין סופרמן ל”מייטי מאוס” עם התשובה הניצחת בפיו של אחד הילדים: “ברור שסופרמן! מייטי מאוס הוא קריקטורה, הוא אפילו לא אמיתי!”)

האם זה באמת כל כך שונה מהעולם האלילי הקדום?

האם אנחנו לא “משרתים” את הדמויות העל-אנושיות הדמיוניות הללו עם הכסף, הזמן והיצירתיות שלנו? האם אנחנו לא הולכים לבקר אותם בבתי המקדש-קולנוע שלהם, או במזבח-מסך הביתי שלנו? האם אנחנו לא מעתירים על כוהניהם, המביאים לנו את דברם – השחקנים, הכותבים והמפיקים – הערצה, יוקרה ואפילו פסלי זהב? האם איננו מקבלים שכר על שירותנו זה בדמות בידור, השראה ואפילו התרוממות רוח?

יטען הטוען – במידה מסוימת של אמת – שסלידתה של התורה מאלילות היה לא רק תיאולוגי אלא אף (ואולי בעיקר) מוסרי. על כך יש להשיב, האם הסיפורים על אלילי שקר מודרניים אלו אינם מלאים באלימות ופריצות בוטים? האם אין זה – ברמה מסוימת – מכשיר התנהגויות אלו עבורנו – ועבור ילדינו – בני התמותה?

האם אפשרי הדבר שתרבות המערב לא התרחקה מהאלילות במידה רבה כפי שהיא חושבת, ורק החליפה צורת אלילות אחת בחברתה (גם אם זו האחרונה, בוודאי, מעודנת יותר)?

קריאתה הרמה של התורה, שוב ושוב, לייחס אלוהות – וכתוצאה מכך, גם בלעדיות על מקור המוסר – לה’ בלבד, הוא הכרחי ונצרך היום לא פחות משהיה נצרך מאז ומעולם.

שימו לב היטב במה אתם וילדיכם צופים ועוסקים, מה אתם קוראים, וממה אתם בוחרים להיות מושפעים.