ערפל המחלוקת

לגרסת הPDF לחץ כאן

הסיפור, המבנה והתפאורה המהממים, כפשוטם, מקשים על פיזור הערפל ובירור נקודות העומק בסוגיה.
לצורך כך, נחלץ המדרש במדרש רבה על הפרשה, להתיק את החוויה שלנו מהמרחב המדברי של רחם האומה המתהווה אל נוף ארצישראלי– תקופת שמואל ודוד – לידת המלוכה.
נחמש את עצמנו בנקודות העוגן שפורס מדרש רבה בין המרחבים וננסה דרך הנופים המקראיים ההדדיים לחזור ולבאר את נקודת החרפה והבירור של מחלוקת קרח ועדתו.

קישור ראשון – קרח – הקשר המוכר לכולם מצוי בהסבר המדרש לטעות האסטרטגית של קרח האסטרטג.
וקרח שפקח היה – מה ראה לשטות הזה?
אלא עינו הטעתו.
ראה שלשלת גדולה עומדת הימנו –
שמואל ששקול כמשה ואהרן
שנאמר (תהלים צ”ט) “מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל בְּקוֹרְאֵי שְׁמוֹ“.
קרח רואה את סוף הדרך ומניח שבין שתי נקודות עובר קו ישר וברור.
קישור שני – דתן ואבירם – הקשר כאן מוכר פחות ומבאר את עמדתם של דתן ואבירם. אם לא היה מספיק בפשט הפסוקים לפגוש את קשיות העורף והחוצפה של השניים מול משה, המדרש מהדק את בורג החוצפה עוד קצת ומוצא קשר ישיר בין דתן ואבירם אל לא פחות מאשר גלית הפלשתי אשר מגת – מחרף אלוקי מערכות ישראל.
“וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיֵּלֶךְ אֶל דָּתָן וַאֲבִירָם” – כשראו אותו,
התחילו לחרף ולגדף שנאמר “וְדָתָן וַאֲבִירָם יָצְאוּ נִצָּבִים”
וכי יושבין או כורעים או נופלים יוצאים בני אדם?
אלא כשיצאו הן מחרפין ומגדפין.
נאמר כאן יציאה והצבה ונאמר בגלית הפלשתי יציאה והצבה
דכתיב (שמואל א’, י”ז) “ויצא איש הבינים … וַיִּגַּשׁ הַפְּלִשְׁתִּי הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב וַיִּתְיַצֵּב אַרְבָּעִים יוֹם”.
מה יציאה והצבה התם בחירופין ובגדופין אף כאן בחרופין ובגדופין.

שתי קצוות  – גלית ושמואל.
מחלוקת קרח ועדתו מתבהרים ככשל ומחלוקת שיכולים להתפתח מחזון גדולת שמואל באותה מידה שיכולים להתפתח מחזון חרפת גלית. לדעתי, זוהי ההתבהרות הראשונה של ערפל המחלוקת. מחלוקת קרח ועדתו הינה הצטרפות של בעלי אג’נדה שונה לחלוטין למלחמה משותפת מול “אויב” משותף. אין באמת אחדות ותמימות דעים בעדה החולקת. המכנה המשותף שלה היא האויב היחיד שלה – משה.

בכל פרשת דוד וגלית, היעדרותו של שמואל זועקת.
היכן נביא ה’ כאשר מחרף הפלשתי הערל את אלוקי מערכות ישראל?
נביא שידע לערוף את ראשו של אגג העמלקי, נעדר משדה החרפה של עמק האלה?
ואולי שמואל שומע כאן את הדי הקולות של דתן ואבירם ותופס מרחק כדי שההיסטוריה לא תשתחזר?
אבל ממה יש לו לחשוש?
40 יום יוצא ומתייצב גלית ומחרף את ישראל, מערכותיו ואלוקיו.
יום ליום, כנגד מסע המרגלים.
יום ליום, כנגד התנשאות משה בערפילי הר סיני.
שמואל א’, י”ז – “וַיֹּאמֶר, הַפְּלִשְׁתִּי, אֲנִי חֵרַפְתִּי אֶת-מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל, הַיּוֹם הַזֶּה; תְּנוּ-לִי אִישׁ, וְנִלָּחֲמָה יָחַד.”
שמות ל”ב – “וירא העם כי בשש משה לרדת מן ההר ויקהל העם על אהרן ויאמרו אליו קום עשה לנו אלקים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו”
וירא העם כי בושש האיש לרדת מן ההר אל עמק האלה ולהלחם להם במחרף אלוקי מערכות ישראל.
לדעתי, שמואל קשוב ומזהה כי מלבד הצליל המוכר של החירוף והגידוף של דתן ואבירם מחטא קרח ועדתו, יש גם טעם מתלכד של אלמנטים מחטא העגל וחטא המרגלים.
חטא העגל – אין איש יורד לעמוד מול גלית 40 יום. האיש המיוחל בושש לבוא.
חטא המרגלים – הנה מתממש “וְשָׁם רָאִינוּ, אֶת-הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק–מִן-הַנְּפִלִים; וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים, וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם”
זו היא ההתבהרות השניה של ערפל המחלוקת. יש משהו במחלוקת קרח ועדתו שאינה עוד חטא בסדרה אלא ארוע מלכד ומרכז של כל המחלות הקודמות, של העגל והמרגלים. איבוד האמון באלוקי ישראל ובמשיחו.
“לָכֵן אַתָּה וְכָל עֲדָתְךָ הַנֹּעָדִים עַל ה'” המחלוקת הזו אינה כנגדנו אלא כנגד הקדוש ברוך הוא.

שמואל מכיר את מקומו ומפנה את הבמה לדוד. התלמיד המשוח והמשורר נדרש להתגלות.
הגיע עת למלחמה של מילים ושירים ולא של חירופים וגידופים.
הגיע עת להשליך חלוקי נחל -שמימי נחל התורה החליקו את פניהם ולא של להבת החנית המחודדת בידי אדם.
העם כמעט איבד שוב את אמונו באלוקי ישראל ובמשיחו (שאול). העם כמעט נפל שוב בשלושת החטאים.
דוד משיב את האמון באלוקים, במשיחו ובבחירתו במערכות ישראל.
“… וְיֵדְעוּ, כָּל-הָאָרֶץ, כִּי יֵשׁ אֱלֹקים, לְיִשְׂרָאֵל
וְיֵדְעוּ כָּל-הַקָּהָל הַזֶּה, כִּי-לֹא בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית יְהוֹשִׁיעַ ה’:
כִּי ל-ה’ הַמִּלְחָמָה, וְנָתַן אֶתְכֶם בְּיָדֵנו”.

בתהילים פרק מ”ב אנחנו נחשפים לשירת בני קרח המנכיחה את מלחמתם בחירוף ובביטול האלוקים.
א’ – לַמְנַצֵּחַ, מַשְׂכִּיל לִבְנֵי-קֹרַח...
י”א – בְּרֶצַח, בְּעַצְמוֹתַי–    חֵרְפוּנִי צוֹרְרָי; בְּאָמְרָם אֵלַי כָּל-הַיּוֹם, אַיֵּה אֱלֹקֶיךָ.
י”ב  מַה-תִּשְׁתּוֹחֲחִי, נַפְשִׁי–    וּמַה-תֶּהֱמִי עָלָי: הוֹחִילִי לֵאלֹקִים, כִּי-עוֹד אוֹדֶנּוּ- יְשׁוּעֹת פָּנַי, וֵאלֹקָי.
רש”י על הפסוק הראשון – לבני קרח:
אסיר ואלקנה ואביאסף – הם היו תחלה בעצת אביהם ובשעת המחלוקת פרשו
וכשנבלעו כל סביבותיהם ופתחה הארץ את פיה נשאר מקומם בתוך פי הארץ
כענין שנאמר “ובני קרח לא מתו”
ושם אמרו שירה ושם יסדו המזמורים הללו ועלו משם ושרתה עליהם רוח הקודש
ונתנבאו על הגליות
ועל חרבן הבית
ועל מלכות בית דוד:בני קרח ניצלו מהגורל של כל הטף של עדת קרח.
סביבם פותחת הארץ את פיה ובולעת את העדה
והם בהתאמה פותחים את פיהם בשירה ובתשבחות אל אלוקי ישראל.
בני קרח רואים מעבר לשמואל.
דרך שמואל – הם רואים את דוד ואת מלכותו.
ומתוך כך, הם משיבים את האמונה בה’, במשיחו ובאלוקי מערכות ישראל.