הנביא זכריה אומר:
“כֹּה אָמַר ה’ צְבָאוֹת: צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים” (זכריה ח, יט).
איך ממוספרים החודשים ואילו תעניות מוזכרות בפסוק? ניסן הוא החודש הראשון, וכל שאר החודשים נספרים ממנו. לכן, “צום הרביעי” הוא י”ז בתמוז, שכן תמוז הוא החודש הרביעי מניסן. באותו אופן, אב הוא החודש החמישי, ולכן “צום החמישי” הוא תשעה באב. “צום השביעי” הוא צום גדליה (ג’ בתשרי), מכיוון שתשרי הוא החודש השביעי. ולבסוף, “צום העשירי” הוא עשרה בטבת, שכן טבת הוא החודש העשירי מניסן.
עם ישראל קיבל עליו את הצומות הללו בשל האירועים הקשים שאירעו בהם. במאמר זה נתמקד בצום עשרה בטבת.
התנאים (בבלי ראש השנה י”ח ע”ב) נחלקו לגבי הסיבה לצום העשירי (המועד המדויק של הצום תלוי במחלוקת זו). לפי ר’ עקיבא, הצום מתקיים בעשרה בטבת, שכן ביום זה המלך הבבלי שם מצור על ירושלים, כפי שנאמר בספר יחזקאל:
“ויהי דבר ה’ אלי בשנה התשיעית בחודש העשירי בעשור לחודש לאמור: בן אדם, כתוב לך את שם היום את עצם היום הזה; סמך מלך בבל אל ירושלים בעצם היום הזה” (יחזקאל כ”ד, א-ב).
לעומתו, ר’ שמעון בר יוחאי סבור שהצום מתקיים בחמישה בטבת, שכן ביום זה “באה השמועה אל הגולה כי הוכתה העיר”.
הראשונים והאחרונים פסקו כולם כדעת ר’ עקיבא, משתי סיבות. ראשית, ר’ שמעון בר יוחאי היה תלמידו של ר’ עקיבא, ו”הלכה אינה כתלמיד במקום הרב” (ילקוט יוסף – מועדים, עמ’ 529, הערה 6).
עם זאת, ישנה סיבה נוספת. דעת ר’ עקיבא משקפת את גישת חז”ל הכללית, המתמקדת בשורשיו של מאורע במקום בגילויו. תשעה באב הוא דוגמה ברורה לכך. אף על פי שהאש שאכלה את בית המקדש לא החלה עד אחר הצהריים של תשעה באב ושרפה בעיקר בעשרה באב, אנו מקיימים את הצום בתשעה, שכן שם התחיל החורבן.
רעיון זה משמש עבורנו שיעור חשוב: מניעה אפשרית רק בשלבים הראשונים של אירוע. לאחר שהכול מתגלה, ייתכן שכבר מאוחר מדי.
אולם הצומות אינם רק זיכרונות מהעבר; הם משמשים תמרורי אזהרה גם בהווה. כל דור שלא זכה לבניית בית המקדש נחשב כאילו החריבו מחדש. לכן, עשרה בטבת הוא יותר מאירוע היסטורי מצער. כל עוד ימים אלו לא הפכו לימים של שמחה, עלינו לזכור שאנו מחויבים לעשות הכול כדי לאפשר את השינוי המיוחל.
