לעילוי נשמת סבי
נתן בן יעקב וברכה הנדל וייס ז”ל
נלב”ע ביום י”ט בשבט תשס”ג
בחתימת ע
שרת הדיברות מופיע איסור ’לא תחמוד‘: “לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ:” (שמות, כ’, י”ד)
מהי משמעותו של איסור זה?
ראשית, עלינו להבין מי הוא החמדן. מילון אבן שושן מסביר כי האדם החומד הוא אדם אשר “התעורר בו חשק לדבר מה שאינו שלו או שאינו יכול להשיגו” (מילון אבן שושן, הגדרת “חמד”).
בניגוד לתשע הדיברות הקודמות שעסקו בעיקרי האמונה של האדם באלוקים או באיסורים מעשיים, איסור “לא תחמוד” הוא שונה. רבים מהפרשנים מסבירים כי מדובר באיסור על מחשבתו של האדם. על האדם אסור לחמוד במחשבתו את רכושו או רעייתו של חברו. השאלה המתבקשת היא כיצד ניתן לצוות על מחשבתו של האדם? ניתן לאסור דבר מעשי כמו לא לחלל שבת או לא לרצוח, אך כיצד לצוות על האדם איסור הקשור לעובר במוחו? טענתו של החוטא במקרה כזה נראית הגיונית לחלוטין: “הרי מדובר רק במחשבה! לא עשיתי כלום. רק חשבתי. מדוע הדברים מוגדרים כאיסור?”
רבים מפרשני המקרא וממוני המצוות דנו בשאלה זו וניסו להגדיר את גדרי איסור “לא תחמוד”, אחד מהם הוא רבינו בחיי (שמות, כ’, י”ג): “…ועיקר המצווה שיתייאש האדם מכל מה שיש לחברו קרקע ומטלטלין, ויפנה לבו מן המחשבה הזאת שלא יחשוב בהם ולא יחמדם, כי מתוך החמדה יבא אדם לידי רציחה …”
מסביר רבינו בחיי כי איסור “לא תחמוד” הוא למעשה שלב מקדים במניעת החטא. לפני ביצועו של החטא מגיעה המחשבה עליו. אדם לא קם בבוקר ומחליט לגנוב. לפני הגניבה ישנו שלב, גם אם שלב קצר מאד (לעיתים אפילו מספר שניות), של מחשבה. של הרגע בו אדם חומד את רכושו של חברו ומחליט כי הוא הולך לקחת אותו. לאחר שאדם החליט כי הוא הולך לגנוב, קשה יהיה למנוע ממנו לעבור לשלב הביצוע. כאן נכנס איסור “לא תחמוד”. איסור האומר לאדם: ודאי שמעשה הגניבה הוא אסור, אך גם עצם המחשבה העלולה לדרדר אותך למעשה כזה- גם היא אסורה. דברים דומים מופיעים בהסבר למצווה אותו נותן ספר החינוך (מצווה ל”ח):
“משרשי מצווה זו, לפי שמחשבה רעה היא זו, וגורמת לאדם תקלות הרבה, שאחר שיקבע במחשבתו לקחת ממנו אותו הדבר שחמד מתוך אותה תאווה רעה, לא ישגיח בשום דבר, ואם לא ירצה חברו למכרו יאנוס אותו ממנו, ואם יעמוד כנגדו אפשר שיהרגנו…”
מחשבה שלילית המרחפת כל העת בחלל האוויר עלולה בסופו של דבר להוביל למציאות שלילית. השאיפה אותה מוביל איסור “לא תחמוד” היא שאיפה לחברה החיה “קומה אחת למעלה”. לא חברה של אנשים הנאבקים מאבק יום יומי ברצון לגנוב אלא אנשים שעצם המחשבה על דבר כזה גורמת להם חלחלה ולכן לא רק שהם לא ייכשלו בגניבה אלא הם אפילו לא יעלו על דעתם מציאות שכזו. חברה שהמחשבות המובילות אותה הן מחשבות על חברה טובה וערכיות גם תהפוך בפועל לחברה כזו.
רעיון זה של איסור “לא תחמוד”, החותם את עשרת הדיברות הוא למעשה רעיון היכול ללמד אותנו מסר להבנת עשרת הדיברות כולן והמצוות שיופיעו אחריהן.
יכול אדם לחשוב כי המצוות הן רשימה של ציווים ואיסורים טכניים ותו לא. איסור “לא תחמוד” מלמד אותנו כי המטרה היא לא רק לעשות מעשים מסוימים או להימנע מלעשותם. מטרתן של המצוות היא לכוון את האדם לדרך חיים נכונה וליצור עולם ערכי, מוסרי וטוב. דרך בה כל מחשבותיו מכוונות בצורה נכונה, יוצרות מציאות חיובית והופכת אותנו ל”מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ” (שמות, י”ט, ו’).
