הרב יהודה טרופר
שליח לשעבר (קליבלנד תשנ”ז-תשנ”ט)
כיום מפקח מרכז התנ”ך של החמ”ד
בקשתן של בנות צלפחד ידועה ומוכרת, אך היא מצריכה העמקה.
תזכורת קלה לסיפורן – חמש האחיות קרבו אל משה ואלעזר הכהן הגדול, וביקשו אחוזה בארץ ישראל עבור אביהן המת, אך למשה לא היתה תשובה והוא הקריב את משפטן לפני ה’.
סיפור זה מחזיר אותנו לסיפור שהתרחש כ-38 שנים מוקדם יותר, סיפורם של הטמאים לנפש אדם שקרבו לפני משה ולפני אהרון הכהן הגדול, לקראת חג הפסח הראשון שנחוג אחרי יציאת מצרים. הם העלו שאלה ביחס לאי-יכולתם להקריב קרבן פסח, וגם שם משה לא ידע מה לענות והפנה את שאלתם אל ה’.
בשני המקרים ה’ קיבל את הבקשה ואף הרחיב מעבר לכך וקבע הלכה לדורות ביחס לכל המקרים הדומים למקרה זה.
שתי הסיפורים דומים לא רק בעלילתם, אלא גם באוצר המילים שלהם.
בשני המקרים, היוצאים מן הכלל (הטמאים / בנות צלפחד) קרבים אל משה ואל הכהן הגדול (אהרון / אלעזר) בבקשה שיתחשבו בהם, והם מנסחים את דבריהם במילים זהות – “לָמָּה נִ/יִגָּרַע…”, אנו רוצים להיות “בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל / בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ”.
לפני שנבאר את פשר הדמיון הרב, נחדד היבט חשוב בהפניית השאלה אל ה’.
נראה, שהפניית השאלה אל ה’ אינה נובעת מכך שמשה לא ידע מה לענות, אלא דווקא מכך שלמשה היה ברור שהתשובה צריכה להיות – לא!
’אני מצטער בנות צלפחד‘, היה צפוי שמשה יאמר, ’אבל הלכה היא הלכה ורק בנים יורשים נחלה בארץ ישראל‘.
’מצטער, הטמאים לנפש האדם‘, היה צפוי שמשה יאמר, ’אבל טמא מת אינו יכול להקריב ו”עבר זמנו בטל קרבנו”‘, תחזרו בפסח הבא.
למשה היה ברור שהתשובה ההלכתית היא שלילית, אולם הרגש הפנימי שבו לא איפשר לו לתת תשובה שלילית, ולכן הוא הפנה את השאלה אל הקב”ה.
הקב”ה הפתיע את משה ואף אותנו הלומדים וקבע אופציה חריגה, הבנות יירשו נחלה באופן חריג, והטמאים יקבלו הזדמנות שניה להקריב את קרבן פסח.
אולם חריגות אלו מחייבות הסבר, שהרי פשיטא לכולנו שיולדת שלא צמה ביום הכיפורים, אינה משלימה את י’ בתשרי ב”יום כיפור שני”; וטמא שלא עלה לרגל בשבועות אינו משלים את עלייתו לרגל ב”שבועות שני”. אבל ה’ יצר יצירה חדשה הנקראת “פסח שני”. מדוע שונה פסח מכל חג אחר שיש לו תשלומין?
קרבן פסח וירושת הארץ מבטאים שני צדדים של אותה מטבע. יהדות היא צרוף של לאומיות ואמונה, של עם ודת. קרבן פסח יוצר את החיבור האמוני של הפרט אל הקב”ה, ואילו ירושת נחלה בארץ יוצרת את החיבור הלאומי של הפרט אל ארצו. החיבור אל ה’ והחיבור אל הארץ, מחברים כל פרט ופרט אל עם ישראל כולו. ייחודן של מצוות אלו הוא במשמעותן העמוקה, משמעות שאי-מימושה לא מאפשר ליחיד לחיות כיהודי. מי שלא הקריב קרבן פסח חייב כרת, לא כעונש אלא כתוצאה מיידית של חטאו, הוא ניתק את עצמו מה’ ומכלל ישראל. אם ח”ו יהודי ניתק מא-להיו, מהי יהדותו? אם ח”ו יהודי ניתק מארצו, מהי יהדותו?
זעקת בנות צלפחד היא שללא נחלה אביהן עלול להיגרע ממשפחתו, וזעקת הטמאים לנפש אדם היא שללא קרבן פסח הם עלולים להיגרע מהקשר לקב”ה ולעם ישראל.
שתי מצוות אלו קושרות את היחיד אל כלל ישראל. האחת דרך ה’, והשניה דרך א”י. יחידים שלא יכולים להתקשר דרך מצוות אלו מרגישים נדחים, והם מבקשים להיות “בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל / בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ”.
משה מבין שחשיבות העניין אינה מאפשרת תשובה פשוטה של “אונס רחמנא פטריה”, כי לא מדובר על מעשה מצווה שפטור ממנו מותיר את האדם ללא הזכות של קיום המצווה; במקרה זה אי קיום המצווה, מותיר את האדם מחוץ לכלל ישראל ללא זכות קיום אישית כלל. היתכן?!
הקב”ה נענה לבקשות אלו בחיוב, משום שבעומק שלן הן לא בקשות רגילות של שאיפה לקיום מצווה זו או אחרת, אלא שאיפה לחיבור לעם ישראל! וכאשר זו השאיפה, חורג ה’ מן הכללים שקבע בהלכות ירושה ומאפשר את החריגה שבנות יירשו עבור אביהן; וחורג ה’ מהכלל “עבר זמנו בטל קרבנו” ומציב את פסח שני כחלופה לפסח ראשון.
בכל דור ודור ניתן לשמוע את צעקת “למה ניגרע?!”, את השאיפה העזה להיות חלק מעם ישראל, למרות קושי זה או אחר. בכל דור הקושי משתנה, פעם הקושי הוא גזירת שמד חיצונית ופעם מניעה פנימית, לעיתים זהו פיתוי אידיאולוגי ולעיתים תאווה לכבוד או לכסף. ואל מול הקושי והמניעה, זועק הלב היהודי הלב “לָמָּה נִ/יִגָּרַע…”?!
תגובת ה’ היא הקשבה, הבנה, קבלה, ומציאת הדרך לצרף את אלו שחשים מנותקים אך מעוניינים בחיבור.
מה הוא מקרב את נדחי ישראל לעמם לארצם ולאביהם שבשמים, אף אתה קרב אותם לעמם לארצם ולאביהם שבשמים.
