עידו טאובר
שליח לשעבר במונטריאול תשס”ח-תשע”א, כיום מחנך כיתה ד’ בביה”ס ממ”ד הרא”ל
סיומה של פרשת פקודי מהוה סיום ראוי לספר שמות כולו. הספר המכונה “ספר הגאולה” פותח בשעבוד בני ישראל במצרים, עובר ליציאה המלווה בניסים רבים, מתן תורה והקמת המשכן. היטיב לבטא את התהליך של הספר הרמב”ן, בהקדמתו לספר שמות:
“והנה הגלות איננו נשלם עד יום שובם אל מקומם ואל מעלת אבותם ישובו. וכשיצאו ממצרים, אף על פי שיצאו מבית עבדים, עדיין יחשבו גולים, כי היו בארץ לא להם, נבוכים במדבר. וכשבאו אל הר סיני ועשו המשכן ושב הקב”ה והשרה שכינתו ביניהם, אז שבו אל מעלות אבותם… ואז נחשבו גאולים. ולכן נשלם הספר הזה בהשלימו ענין המשכן ובהיות כבוד ה’ מלא אותו תמיד”..
הרמב”ן מסביר כי ליציאה ממצרים שני שלבים:
א. גאולה פיזית, יציאה משעבוד מצרים.
ב. השראת שכינת ה’ על בני ישראל ובחירתם כעם הנבחר.
ברור אם כן מדוע אי אפשר לסיים את הספר לאחר נס קריעת הים. חלק מהותי בתהליך (שמהוה כמחצית מספר שמות) הוא התגלות ה’ אל בני ישראל במעמד הר סיני ולאחר מכן תרגום התגלות זו לבניית המשכן. גם על כך כבר עמד הרמב”ן בתחילת פרשת תרומה:
“וסוד המשכן הוא, שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר. וכמו שנאמר שם (שמות כד, טז): “וישכן כבוד ה’ על הר סיני, … כן כתוב במשכן וכבוד ה’ מלא את המשכן” (להלן מ, לד). והיה במשכן תמיד עם ישראל הכבוד שנראה להם בהר סיני. ובבא משה היה אליו הדבור אשר נדבר לו בהר סיני”.
המצב המתואר בסוף הספר הוא מצב רוחני אידיאלי שבו “כבוד ה’ מלא את המשכן”. ישנה השראת שכינה תמידית על בני ישראל. אם נוסיף לכך את ניסי המדבר הקבועים (המן, עמוד הענן ועמוד האש) הרי לנו מציאות מופלאה שבה חיו בני ישראל בשנות נדודיהם במדבר.
מעניין כי הספורנו מציין עובדה זו ומוסיף:
“וְכָל כָּךְ הָיְתָה שְׁרִיַּת הַשְּׁכִינָה קֶבַע בַּמִּשְׁכָּן, שֶׁלּא הָיָה מִסְתַּלֵּק כְּלָל מִשָּׁם עַד שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל צְרִיכִים לִנְסעַ. וְזֶה לא הָיָה בְּשִׁילה וְלא בְּבַיִת רִאשׁון וְלא בְּבַיִת שֵׁנִי. אֲבָל יותֵר מִזֶּה יִהְיֶה בְּבַיִת שְׁלִישִׁי יוב”ב (יִבָּנֶה וְיִכּונֵן בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ), כְּאָמְרו “וַאֲנִי אֶהְיֶה לָּהּ נְאֻם ה’ חומַת אֵשׁ סָבִיב וּלְכָבוד אֶהְיֶה בְתוכָהּ” (זכריה ב, ט).
מצב כה אידיאלי לא היה קיים בבית ראשון ושני. והשאלה המתבקשת היא האם ישנה פה ירידה בדרגה דווקא בכניסה לארץ? איך ייתכן כי לאחר שעם ישראל היו במעלה כזו של קדושה וקרבת ה’ הם “מאבדים” אותה בכניסתם לארץ?
מפי מורי ורבי הרב חיים סבתו שמעתי כי זהו התהליך הטבעי שעובר על עם ישראל בכניסתו לארץ. במדבר ישנה מציאות אידיאלית, אך היא ניסית, לא טבעית. הקב”ה כביכול “הולך יד ביד” עם עם ישראל. בכניסה לארץ הם יאבדו את כל הניסים, המדרגות הרוחניות ויתחילו לעבוד “לבד”, שלב אחר שלב כדי לזכות ולהגיע למעלה זאת שוב,בכוחות עצמם.
על פי הסבר זה ניתן להסביר כי ישנו תהליך חינוכי שעם ישראל עובר, מילדות לבגרות, ורק כשישכיל וילמד כיצד להתקדם בכוחות עצמו יזכה להגיע למדרגה של בית שלישי, כפי שמסיים ואומר הספורנו “ויותר מזה יהיה בבית שלישי”. שהרי “גדול הנהנה מיגיע כפיו” ובבית שלישי מדרגה זו תושג לנו בעצמנו.
אנו זוכים ורואים בדורות האחרונים איך עם ישראל מתעורר ולוקח אחריות על גורלו, בונה את חייו האידיאליים בארצו כבימי קדם וחוזר ומתחבר לאמיתתה של תורה לאט לאט.
לארגון לו אנו שותפים, “תורה מציון”, ישנו חלק גדול בתהליך זה ואנו בטוחים שמתוך הפצת התורה של ארץ ישראל בקהילות רבות בעולם אנו בונים נדבך נוסף בדרך אל בניין הבית השלישי, הגאולה השלמה והשראת השכינה עלינו במהרה.
