המכה העשירית ה”נוחתת” על מצרים, הלוא היא מכת בכורות, מתרחשת בליל יציאת בני ישראל ממצרים, ט”ו ניסן. כבר ארבעה ימים קודם לכן הכינה  כל משפחה את השה אשר שימש לקרבן פסח. למרות היותו קדוש למצרים, לא חששו בני ישראל, לקחתו בריש גלי, כדי לבצע את ” בדיקות התקינות” לקראת הקרבתו בצהרי ערב פסח . מצהרי היום שחטו אותו, את הדם נתנו על שתי המזוזות ועל משקוף ביתם, צלו אותו ובלילה החלו לסעוד סעודת ” ליל הסדר”. הקרבן היווה את עיקר הסעודה ביחד עם המצות והמרור. ההגדה שאנו קוראים היום הייתה מיותרת באותו ליל, שכן הם ” חיו ” את  הסיפור וחוו אותו באופן אישי כל אחד ואחד. מעבר להכנות של קרבן הפסח , כל אחד ארז את מיטלטליו לקראת ה” מסע הגדול”.

ֶּפ : (י”ב’, י”א) ַסח הּו ְו ָכ ָכה ּ ֹּתא ְכל ּו אֹּתֹּו ָמ ְתֵני ֶכם ֲחֻגִרים ַנֲע ֵלי ֶכם ְּבַר ְג ֵלי ֶכם ּו ַמֶּק ְל ֶכם ְּבֶיְד ֶכם ַוֲא ַכ ְל ֶּתם אֹּתֹּו ְּב ִח א לה’ ָּפזֹּון 

כל אותו הלילה הם היו ב”כוננות” יציאה: לא הורידו נעליים, החגור מוכן, החפצים ארוזים וכולם דרוכים ומוכנים ל” שעת השין”. מכיוון שכל רגע ציפו ל” הזנקה” גם האכילה הייתה חפוזה. בעיצומו של אותו לילה הגיעה ה” מכה הגדולה”. בדיוק בחצות “עבר” הבורא בכל בית במצרים, ובכל מקום שלא ראה את הדם על המזוזות והמשקוף הכה מכה קשה מאוד – כל הבכורות מתו. מבית המלך ועד בית אחרון המצריים, כולל כל הבהמות, כולם ספגו את המכה. הבלגן היה גדול מאוד. צעקות נשמעו מכל עבר, זעקות שבר ואובדן בקעו ועלו מכל בית מצרי.

מה עשו בני ישראל באותו לילה? כיצד העבירו את השעות הארוכות של הציפייה מורטת העצבים לקראת צאתם למסע? ְו ַא ֶּתם לֹּא ֵת ְצא ּו : (שם פסוק כ” ב) ִאי ׁש ִמ ֶּפ … ַתח ֵּביתֹּו ַעד ּבֶֹּקר 

ההסבר הפשוט לציווי זה מובא ברש”י על הפסוק :מגיד שמאחר שנתנה רשות למשחית לחבל, אינו מבחין בין צדיק לרשע, ולילה רשות למחבלים הוא, שנאמר (תהלים ק”ד כ) בּוֹ  תִרמֹש כּל חיתוֹ יער: 

ה” משחית” נמצא בחוץ ו” עובד” במלוא המרץ. אין טעם ואין סיבה להלך בחוץ בשעת סכנה זו. המקום הבטוח ביותר, להישאר ספון עמוק בתוך הבית,  כשהמזוזות והמשקוף הטבולים בדם מסוככים ו” שומרים” על אנשי הבית. בני ישראל הבינו את החשיבות של ישיבה בבית, וציפו להמשך תוך כדי הרגשה עילאית של מעמד מיוחד בו הם נמצאים. אך יש הסבר ” מעניין” יותר בחז” ל לפסוק זה:

אמר רב יהודה אמר רב: לעולם יכנס אדם בכי טוב ויצא בכי טוב, שנאמר: ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר.  (בבא קמא דף ס עמוד ב)

משמעות מאמר זה, שכדאי תמיד להיכנס ל”מלון” ללון בעוד חמה זורחת, ולצאת לדרך לאחר שהאיר היום. הסיבה הפשטנית שהסכנות האורבות לאדם הן דווקא בשעות החשיכה, בעיצומו של ליל, ולכן כדאי לאדם להיות במקום מבטחים בעת הסכנה.

נראה כי ניתן לייחס למאמר זה משמעויות מקבילות נוספות: כל ” כניסה” של אדם למסגרת קטנה או גדולה, וכל יציאה שלו ממנה, רצוי מאוד שתהייה  בזמן אור, באווירה חיובית ומאירה פנים. כדאי תמיד לפתוח את היום ברוגע, בשלווה, באווירה טובה ובשמחה, ולא חלילה בלחץ, מתח או בכעס  מיותר. גם את סוף היום לקראת שנת הלילה, כדאי לסיים ברוגע ובשלווה. אם היו מתחים בשעות היום, כדאי להפיג אותם, אם כעסנו על מאן דהוא,  רצוי מאוד לסגור את הנושא וליישב את ההדורים לפני לכתנו למיטה, פן נעביר את המתחים לימים הבאים ומי יודע עד מתי. הדבר נכון לכל מסגרת אליה אנו נכנסים במהלך חיינו. בכניסה לגן של ילדינו הקטנים, רצוי מאוד להשרות אווירה נעימה ונינוחה עד כמה שניתן, כמו גם בהמשך הדרך בכניסה לבית הספר, או לתנועת נוער, לשירות צבאי או למקום עבודה וכן לכל מסגרת אחרת.

מהו המסר?  

כמה מאיתנו באים לעבודה לאחר “מאבק” מתיש עם ילדינו, אחרי “מלחמות הבקר”. ילד לא רוצה לקום, לא רוצה ללבוש את הבגדים שהכנו לו. זז בעצלתיים, לא רוצה לשתות את ה” שוקו של הבקר”, לא הכין את התיק אמש, ועוד כהנה וכהנה. צעקות, מריבות, התכתשויות , אמירות בכעס רב כמו:  ” כל יום אני צריכה לאחר בגללך”, ” גם היום לא הכנת תיק” וכדו’, יכולות לשגע כל אדם. זהו בדיוק ההיפך של ” כניסה בכי טוב” ליום החדש. איך בכל אופן משנים את “הטקס” הקבוע? איך משנים תקליט ? איך מתחילים את היום אחרת? איך בכל אופן גורמים ליום ליכנס בכי טוב? אין ספק  שזו משימה לא קלה. קודם כל אנו כהורים, צריכים להפנים את החשיבות של המסר. חשוב מאוד להכיר בחשיבות המגמה של שקט ושלווה כמה שאפשר בשעות הבקר, בשעת פתיחת היום. להלן מספר עצות ” קטנות” שיכולות לסייע.

1( לדבר על הבקר כבר בשעות הערב. אם אפשר להגדיר את היעדים ביחד עם הילדים בעודם ערניים ביום אתמול. מהי שעת הקימה, מה לוקחים לבית  הספר, מה לובשים וכדו’. רצוי שחלק גדול מהסיכומים יבואו דווקא מצידם של הילדים ולא “יונחתו” ע”י ההורים.

2( במקום ליכנס לחדר בשעה היעודה תוך כדי צעקות: ” קום כבר, מהר, מהר – אין זמן”, רצוי ליכנס מספר דקות לפני כן, לומר בוקר טוב מחויך לילד,  לפתוח מעט את התריס, לומר שנבוא בעוד מספר דקות שוב, ולתת לילד ל” התאושש מהשינה”. בפעם השנייה לבוא קצת יותר ” החלטיים”, אך שוב עם אמירה נעימה של בוקר טוב, ללא כעס ומירמור, ולחזור על הסיכום של אמש בדבר שעת הקימה. כנראה שגם פעם זו לא יעזור, ואז לחזור שוב כעבור

זמן קצר, ולהזכיר לילד ביתר שאת את שעת הייעד המוסכם, ניתן להרים קמעה את הקול, אך לא לצעוק, לומר שוב ושוב בקר טוב, לאחל תוך כדי,  איחולים של יום טוב ]אם יש מבחן לאחל להצלחתו וכדו'[. הזמן שבין הכניסות השונות לחדר הילדים, מתאים מאוד להכנת הסנדוויצ’ים לילדים.  בדרך כלל, אווירה נעימה זו עוזרת, והילד קם בסופו של דבר ללא כעסים ורטינות, והולך לבית ספרו בייתר שלווה לקראת היום שלפניו.  כאמור לעיל, גם את סוף היום רצוי לסיים ברוגע ושלווה, וזה פחות קשה. אם מדובר בילדים לא גדולים, ניתן ורצוי לספר סיפור עם מסר מעניין, או אף  לשמוע סיפורים מאת הילדים על שעבר עליהם במשך היום עם המורה או עם חברים או סתם במשחק זה או אחר. זהו זמן מאוד מאוד איכותי שכדאי  לנצלו ולייעד אותו לשיחה ”אישית לבבית” שלפני השינה. אם הילד יותר גדול, שיחה קלה לפני השינה על מאורעות היום, או שאלה בדבר התוכניות שלו למחרת היום, יכולה בהחלט להרגיע ולהכניסו לאווירה של סוף יום נינוח לקראת השינה. לעולם יכנס אדם בכי טוב ויצא בכי טוב