נתחיל במודעה סנסציונית: פרשת בלק, אותה נקרא בשבת הקרובה, הינה ”מיותרת”, וניתן היה לוותר עליה. משפט זה היה יכול להיות נכון, אילו בלק בן ציפור – מלך מואב, היה עובר קורס בסיסי בשיטות עבודה מודיעיניות, במסגרת לימודי חיל המודיעין הישראלי.

ננסה לאשש טענה זו במסגרת מאמר זה, בד בבד עם הסקת ”מסקנות חינוכיות”.

וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִ. וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד כִּי רַב הוּא וַיָּקָץ מוֹאָב מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

(במדבר, פרק כ”ב, פסוקים ב’-ג’)

מה “ראה” בלק בפסוקים הפותחים את הפרשה? ראה את הניצחונות המזהירים של ישראל על שני העמים השכנים, סיחון מלך אמורי ועוג מלך הבשן. שני מלכים ”חזקים” אלו לא עמדו בפני עם ישראל והפסידו בקרבות. בלק, שהיה חלש משני מלכים אלו, חשב לעצמו כי לו בוודאי אין סיכוי להצליח מול ישראל. מחשבה זו התעצמה לאור העובדה שסיחון, אחד משני המלכים הללו, כבש חלק מארצו (ארץ מואב), והשאיר לו נתח קטן מאוד, אשר גם עליו חשש מאוד מפני בני ישראל.
מחשבות אלו, הטרידו את מוחו הקדחתני של המלך, ובוודאי של נתיניו, אשר חזו במפלתם של השכנים וקיבלו ”פיק ברכיים”.
פחדם ממחנה ישראל נסק (וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם [עם ישראל] מְאֹד), ואף הגיעו למחשבות אובדניות (וַיָּקָץ מוֹאָב [קצו בחייהם]). תיאור פעולותיו של בלק בעקבות פחדים אלו הובעו בהרחבה במאמר קודם ”הכושי (לא) עשה את שלו”, בלק, תשע”א.
כדי להבין את המצב הגיאופוליטי אשר שרר באותם ימים, נחזור קמעה לסוף פרשת חקת, בה תוארו המלחמות הראשונות של עם ישראל בעבר הירדן המזרחי [תואר בהרחבה במאמר “זכירת הטוב”, חקת, תש”ע]. שם תואר כי לאחר עקיפת העם האדומי ממזרח, הגיעו לפאתי ארץ מואב אשר נכבשה קודם לכן ע”י סיחון מלך האמורי. נתמקד מעט בפסוק המתאר כיבוש זה:

כִּי חֶשְׁבּוֹן עִיר סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי הִוא וְהוּא נִלְחַם בְּמֶלֶךְ מוֹאָב הָרִאשׁוֹן וַיִּקַּח אֶת כָּל אַרְצוֹ מִיָּדוֹ עַד אַרְנֹן (שם, כ”א, כ”ו)

על פסוק זה טוען התלמוד טענה מפתיעה מאוד:

אמר רבי שמעון בן לקיש: הרבה מקראות שראויין לשרוף והן הן גופי תורה.. (מסכת חולין דף ס’ עמוד ב’)

אומר החכם התלמודי ריש לקיש: פסוק זה הוא חלק מפסוקים הכתובים בתורה, אשר לא ברור לנו טעמם. מדוע מעניינת אותנו העובדה שארץ מואב נכבשה קודם לכן ע”י סיחון מלך האמורי. “סיפור היסטורי” זה נראה לכאורה לא רלוונטי ונטול כל משמעות. עד כדי כך מקצין ריש לקיש וטוען, כי נדמה למי שקורא פסוקי זה, שניתן אף לשרוף אותו, כיוון שלכאורה “אין בו קדושה” (לפי הסברו של רש”י).
מיד ”מרגיע” אותנו ריש לקיש וקובע: לא רק שאין לשרוף את הפסוק, אלא הוא כל כך חשוב, עד אשר ניתן להגדירו ”גופי תורה”. ממשיך שם ומוכיח לנו ריש לקיש מהי אותה חשיבות:

… דאמר להו הקב”ה לישראל: אל תצר את מואב (דברים פרק ב’, פסוק ט’), אמר הקב”ה: ליתו (יבואו) סיחון – ליפוק (יוציאו) ממואב, וליתו (ויבואו) ישראל וליפקו (ויוציאו) מסיחון, והיינו דאמר רב פפא: עמון ומואב טיהרו בסיחון.

מזכיר לנו ריש לקיש, כי יש פסוק בתחילת ספר דברים, המצווה על עם ישראל ”לא להתחיל” עם המואבים. לא להצר להם ולא להתגרות בהם ב”משחקי מלחמה”. הקדוש ברוך הוא מבטיח לבני לוט (עמון ומואב) ירושה על שטח זה [כִּי לֹא אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי לוֹט נָתַתִּי אֶת עָר יְרֻשָּׁה. (שם)], ולכן הוא גם מגן ושומר עליהם, מפני בני ישראל הבאים לכבוש את הארץ. אבל הביא הקדוש ברוך הוא עמים אחרים אשר ישלטו על חבל ארץ זו, ובכך יוכל עם ישראל לכבוש אותם. סיחון מלך האמורי כובש את רוב שטח המואבים, ובכך ”ניתן האות” לבני ישראל לכבוש את החלק שכבש סיחון ממואב.
כך מסכם רב פפא את מאמרו של ריש לקיש וקובע, כי כיבוש מואב ע”י סיחון בעצם ”טיהור ארצם”, ובכך הותר לעם ישראל לכבוש שטח זה.
מכאן הדרך קצרה מאוד להסבר ה”סנסציה” בראשית המאמר: העם המואבי, ובלק בראשם, כלל וכלל לא היו אמורים לפחד מעם ישראל. אם היו שולחים מרגלים, או פשוט היו קוראים ב”ספרות המתאימה” על עם ישראל, היו מגלים את הקביעה הכול כך משמעותית עבורם: הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו מגן ושומר עליהם מכל צרה וכיבוש של עם ישראל, ואין להם ממה לחשוש. לאור זאת, כמובן שאין צורך לגרום לבלעם לקלל את עם ישראל כדי להכניעם בקרב. כל הסיפור הנמשך בעקבותיו, היה יכול להיות מיותר לחלוטין, שכן יש הבטחה אלוקית שלא יהיו קרבות בין עם ישראל למואבים.

מהו המסר ?

כמתואר לעיל, חוסר ידע מודיעיני, שינה לגמרי את המהלכים הטקטיים של בלק מלך מואב. מודיעין טוב חשוב לאין ערוך, במאבקים בין מדינות. יש להשקיע אנרגיה ומשאבים רבים כדי להשיג ידיעות מהימנות, כדי שניתן יהיה לחזות את שדה הקרב העתידי.

ניתן להשליך הבנה זו גם על קשרים בינאישיים ועסקיים, לסוגיהם השונים. ”מודיעין חברתי”, הינה קריאת המפה הנכונה, לפני כל פעולה חינוכית חברתית/עסקית לבצוע. כאשר הולכים ”לצעוק” על אחד מילדינו [בכל מקרה כדאי להוריד את הווליום, לא מוסיף מאומה..], יש לברר, האם באמת הבחורצ’יק עשה את מה שאנו חושבים שהוא עשה? אולי התמונה אשר נקרתה לעינינו, הינה שגויה ומטעה. אמנם הוא הכה בחברו, אך שתי דקות קודם לכן, חברו התייחס אליו בזלזול משווע , ואף הרים עליו את היד?

דוגמא מעולם העסקים: לפני שהולכים ”לשנות סדרי עולם” בעסק, יש לבדוק האם ”הסדר החדש” יענה על הציפיות, ירחיב את מעגל העסקים, יפתח אפיקים חדשים, או שמא הוא אינו אלא חלום לילי נטול משמעות …

שבת שלום

Rafi.zeberger@gmail.com