הגענו לתקופה המכונה “אחרי החגים”. ביום בו סיימנו את מחזור פרשיות השבוע בשמחת תורה, התחלנו גם את המחזור החדש, ובשבת זו
אנו שוב מתחילים מ”בראשית” כשמוקד הפרשה הוא בריאת העולם. ממצב של:
וְהָאֶָרץ הָיְתָה תֹהּו וָבֹהּו וְחֹשְֶׁך עַל פְּנֵי תְהֹום וְרּוחַ אֱֹלקים מְַּרחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָיִם: (בראשית, פרק א’, פסוק ב’)
הצעיד אותנו הבורא דרך בריאת האור והחושך ביום הראשון, בריאת הרקיע ביום השני, השלמת מלאכה זו ביום השלישי )בריאת יבשות
וימים בארץ( ועוד באותו יום, בריאת הצומח על האדמה )דשא, עצים ודומיהם(. ביום הרביעי הושלמה מלאכת האור והחושך בבריאת
המאורות, שעליהן נתמקד בהמשך. בימים חמישי ושישי נבראו כל ה”חיים” על פני האדמה: משרץ המים, דרך העופות והבהמות עד
לבריאת המטרה והיעד הכללי:
וַיִבְָּרא אֱֹלקִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְּמֹו בְּצֶלֶם אֱֹלקִ ים בָָרא אֹתֹו זָכָר ּונְּקֵבָה בָָרא אֹתָם: (שם, פסוק כ”ז)
ננסה ל”צלול” לפסוק המרכזי בבריאת המאורות:
וַיַעַׂש אֱֹלקִים אֶת שְנֵי הַמְּאֹֹרת הַגְּדֹלִים אֶת הַמָאֹור הַגָדֹל לְּמֶמְּשֶׁלֶת הַיֹום וְאֶת הַמָאֹור הַקָטֹן לְּמֶמְּשֶׁלֶת הַלַיְלָה
וְאֵת הַּכֹוכָבִים: (שם, פסוק ט”ז )
על פניו נראה כי יש קושי בהבנת הפסוק. בתחילתו מתוארים שני מאורות גדולים, ובהמשך אנו נחשפים למאור גדול ולצידו מאור
קטן. מהי האמת? שניים גדולים, או שמא אחד גדול והשני קטן הימנו? שאלה נוספת: מה משמעות הכוכבים שפתאום “נולדו” בסוף
הפסוק? הרי תחילת הפסוק עוסק רק בשני המאורות, מניין ” צצו” הכוכבים לקראת סוף הפסוק? חכמים נתנו לכך הסבר מעניין:
אמרה ירח לפני הקב”ה: ריבונו של עולם, אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד? אמר לה: לכי ומַעַטי את
עצמך! (מסכת חולין, דף ס’ עמוד ב’)
לפי הסבר זה, הירח קבל וטען כנגד הבורא, שתכנן ליצור שני “מלכים” זהים. השמש והירח היו מיועדים להיות זהים בגודלם. אך הירח “לא
הסכים” להתחלק ב”משימה” יחד עם השמש. הוא רצה להיות מלך יחיד. על תביעה זו, נענש הירח, ו”זכה” להיות קטן יותר מהשמש, כפי
שאנו מכירים אותו כיום. באת בטענות – “אכלת אותה”! לא רק שלא תהיה מושל יחיד, אלא אף חברך השמש, יקבל את ה”מלכות”, ואתה
הירח, תהיה אך ורק מספר שתיים. יש להניח שהירח “הצטער” אל אמירתו זו, אך מאוחר מידי (בבחינת “מעות לא יוכל לתקון”, המסר
הנלמד בחג הסוכות).
ננסה ללמוד שיעור קצר באיזה אופן יש להעניש? כיצד מתייחס המעניש לאובייקט המקבל את עונשו? האם “מנתק מגע”? האם
כועס? האם ממשיך את המתח שנוצר בעקבות העונש, או שמא מנסה לשבור את הקרח? אולי דווקא היפוכו של דבר: ניסיון להביא
לרגיעה, להורדת מתחים? ניעזר כהרגלנו, בפירושו של רש”י על הסיפא של הפסוק:
על ידי שמיעט את הלבנה, הרבה צבאִיה להפיס דעתה:
תגובה “משונה” קמעה. מצד אחד ענישה – הורדת כבודו ותפארתו של הירח לכדי “חצי המלכות”, אך מנגד, ניסיון להפיס את
הדעת. לברוא אלפי כוכבים ש “יארחו לחברה” בשעות הלילה הקשות של הירח. הוא לא יהיה בודד בשטח. יהיו לו אלפים ורבבות מאורות
קטנים, שידלקו לצידו, וכל זאת , כדי להפיס את דעתו המושפלת של הירח.
מהו המסר?
מי מאיתנו אינו מעניש? הורה את ילדיו, מורה את תלמידיו, מפקד את פיקודיו, מנהל את עובדיו וכן הלאה. כיצד מרגיש הנענש? מהי
תחושתו כלפי המעניש? מהי תחושתו כלפי הסובבים אותו, החוזים במראה ה”מביש” של קבלת העונש. מהי הרגשתו כלפי עצמו? איך זה
מ סתדר עם האגו שלו, עם הרגשת הביטחון העצמי המתערערת? כדי להיכנס לעולמו של הנענש, ננסה להיזכר ברגעים בהם, אנחנו היינו
הנענשים. אנחנו ביצענו מעשה שגרם להענשתנו. האם הייתה הרגשה נעימה? האם היינו רוצים לחזור לאותו מצב שוב?
כמובן שלא. גם הבורא, בהענישו את הירח “חש” את תחושת הירח ומנסה לסייע לו. אמנם נכון, בוצע מעשה שגרר עונש בעקבותיו, אך
האם משמעות הדבר שיש להמשיך ו”לשחק” את ה”ברוגז “?
מאוד מאוד לא רצוי. הרי החיים ממשיכים הלאה. חייבים להמשיך לתפקד, לתקשר ולבנות את יחסנו עם הסובבים אותנו. אין טעם
לשבור את הכלים. אין טעם להיכנס לניתוק יחסים, אין טעם להקשות את מימוש הענישה, ההיפך הוא הנכון. יש לנסות ולעדן את העונש.
יש לנסות ולהקל את מימושו. יש לנסות להבין ולהיכנס לעולמו של הנענש, למרות שאנו הענשנו אותו.
כנראה שהבורא לא תכנן יצירת הכוכבים לרבבותיהם, הם נוצרו אך ורק כדי להקל את עונשו של הירח. איזה יופי טמון בכך!
נלמד גם אנו, ולוא במעט, ליישם את הכיוון הזה, בעת שאנו מפעילים את מקל הענישה, ובכך, מובטח לנו שנראה תוצאות טובות יותר.
