‘זמן קריטי” בתהליך יציאת בני ישראל ממצרים היה שלב שבו כמעט נפגשו שני המחנות. מחנה ישראל המתקרב בצעדי ענק אל ים סוף, ולעומתם, מחנה מצרים הרודף ב”אָמוֹק” אחרי בני ישראל, אשר אך לפני שנה שלטו בהם ביד רמה.
שתי חומות ענק עומדות משני צידי עם ישראל, אשר עד לפני שבוע היו עבדים ”באופן רשמי” (בפועל, כבר כשנה הם עוקבים אחרי המכות הנוחתות על המצרים, ואינם משמשים כעבדים..), הים מצד אחד, ומחנה מצרים מנגד. תגובתם “הטבעית” הייתה לחוצה מאוד:

… וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה’: (שמות פרק י”ד פסוק י’)

וכך, הם המשיכו בטענות שונות ומוזרות, ומשה מגיב:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה’ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִיפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם: ה’ יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן: (שם פסוקים י”ג-י”ד)

חכמים ראו בשני פסוקים אלו התייחסות מאוד מעניינת לסוגים שונים של אנשים:

ארבע כתות נעשו ישראל על הים, אחת אומרת ליפול אל הים, ואחת אומרת לשוב למצרים, ואחת אומרת לעשות מלחמה כנגדן, ואחת אומרת נצווח כנגדן. זאת שאמרה ליפול אל הים, נאמר להם: הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה’, זו שאמרה נשוב למצרים, נאמר להם: כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם, זו שאמרה נעשה מלחמה כנגדן, נאמר להם: ה’ יִלָּחֵם לָכֶם, זו שאמרה נצווח כנגדן, נאמר להם: וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן. (מכילתא דרבי ישמעאל בשלח – פרשה ב’ ד”ה ויאמר משה )

לפי הסבר בעל התורה תמימה (חכם אשר חי לפני כמאה ועשרים שנה) ניתן לחלק את הכיתות למאפיינים אישיותיים שונים, כדלהלן:

כת

אומרת

תגובת הבורא

מיואשים

ליפול אל הים

הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה’

כופרים

לשוב למצרים

כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִיפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם

מאמינים

לעשות מלחמה

ה’ יִלָּחֵם לָכֶם

צעקניים

נצווח (נתפלל) כנגדן

וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן

ננסה לנתח את תגובת הבורא, ואת ”סדר פעולה” של ההתייחסות. בשלב הראשון צריך ”לכבות את האש”. המיואשים “מטילים דמורליזציה” בכל הקבוצה. הם מפיחים פחד וייאוש בפני כל הסובבים אותם. כל דבר נראה להם כאסון נורא. ובוודאי כאשר יש מצב אובייקטיבי קשה מאוד. יש לרסן את הכוחות הנ”ל ולגרום להשתקתם. הבורא מדבר אל ליבם ומבטיח להם ישועה. “בואו והתייצבו”, קורא להם הבורא. תוכלו לראות בעיניכם את הנס הגדול העומד להתרחש בעוד זמן מה. כת זאת, כנראה קבלה את ”כדורי ההרגעה” הנחוצים באותו רגע. לעומתם הייתה כת שנייה יותר ”קרבית”. הם מכריזים בקול גדול: אנחנו לא מאמינים בכוחו של הבורא להושיע אותנו. אנחנו חוזרים כלעומת שבאנו. למרות כל הנסים הגדולים, למרות כל המכות שספגו המצריים אשר הוכיחו בעליל יכולת על טבעית, למרות יציאתם הניסית מתוככי מצרים, הם ”שוכחים” את הכול , שוכחים את האכזריות של המצריים, ורוצים לחזור. כת זו צריכה התייחסות יותר “ממוקדת”. לא מספיק ”להרגיע” אותם בהבטחה כללית יש למקד את המסר: לא תראו את המצרים יותר לעולם. כביכול אומר הבורא: אותם מצרים שאתם כל כך כמהים לחזור אליהם, או-טו-טו, לא יישאר מהם שריד ופליט. כולם ילכו לאבדון. ”מסר חזק” זה עושה רושם גם עליהם.
עתה פונה הבורא אל ה”צדיקים”. אותם אנשים אשר הפנימו את השינוי הגדול, את כניסתם לעולם חדש. הם מוכנים ללכת ”באש ובמים” אחר המנהיג ואף למסור את הנפש. להם אומר הבורא: לא כאן. רגע מכונן זה, אשר כל הדורות הבאים יזכרוהו ויזכירוהו, מצב זה הוא ”כולו שלי”. אני מודה לכם על רוח ההתנדבות, אך אין צורך ב”צו שמונה” – אני [הבורא] ”ינצח” את המלחמה לבדי.
ועתה, לאחר שעברנו חלק הארי של החבורה, נשארו רק הצעקניים. ”הקוטרים” התמידיים. אמנם עתה הם מבקשים לפנות ולהתפלל, אך גם כאן בורא עולם ”משתיק” אותם, וכביכול, מפנה לעצמו את הדרך לביצוע המשימה לבדו.

מהו המסר

שיעור מְאַלֵף זה של הבורא, מלמד אותנו להתייחס לכל סוגי האנשים מסביבנו. הדבר נכון שבעתיים ביחס לילדינו [ובן זוגנו]. דבר ראשון יש לשמוע ולהקשיב. פעמים התגובה היא מילולית [נאמרת בפה מלא], פעמים ”הגוף מדבר”, ולפעמים גם השתיקה מעבירה מסר. לאחר ששמנו ליבנו לקול האישי של כל אחד ואחד, יש לדעת להתייחס לכל אחד באופן ייחודי וממוקד. את ה”מיואשים” יש לעודד, לתת כוחות להתחזק ולהתמודד עם הקשיים שהם רואים לנגד עיניהם. ל’מתנגדים” יש להציב “זכוכית מגדלת” של המציאות ולהוכיח להם כי הינם טועים בפירוש המצב לאשורו. לאנשים ההולכים בתלם, יש לתת חיזוקים להמשיך בדרך זו [לפעמים צריך גם לתעל אותם למקום אחר, כפי שעשה זאת הבורא במקרה דנן], ואת ה”מעצבנים” הגדולים ביותר, אשר כל הזמן מרגישים צורך לדבר , לצעוק ולרטון – יש להשתדל להרגיע אותם, ולהנמיך את האש כל פעם מחדש.

שבת שלום