הרב מיכאל שטיגליץ, בוגר כולל שיקגו,
פרשיות השבוע בהן אנו עוסקים מזמינות אותנו למפגש עם גאולת ישראל הראשונה שמקפלת בתוכה את תבנית הגאולות העתידות לבוא על עם ישראל כולל זו שאנו זוכים לחיות בתהליכיה ולחוות את סיבוכיה וריגושיה.
אם נתבונן בפרשיית קריעת ים סוף נראה דבר מעניין. חז”ל מתארים לנו במדרש את התיאור הבא:
“נודע ה’ משפט עשה בפועל כפיו…” (תהלים ט’, י”ז), “נודע ביהודה אלהים” (תהלים ע”ו, ב’), א”ר יהודה בר’ אלעאי כשעמדו ישראל על הים היו השבטים מדיינים אלה עם אלה זה אומר אני יורד תחלה וזה אומר אני יורד תחלה קפץ נחשון לתוך גלי הים וירד ועליו אמר דוד: הושיעני אלהים כי באו מים עד נפש אמר הקב”ה למשה ידידי שוקע בים ואתה מתפלל (שמות יד) דבר אל בני ישראל ויסעו הוי נודע ביהודה אלהים ולפיכך הגדיל הקב”ה שמו של נחשון בישראל
שזכה להקריב ראשון שנאמר ויהי המקריב ביום ראשון וגו’ הוי בישראל גדול שמו”. (במדבר רבה נשא י”ג, ד’)
עם ישראל נכנס לצרה, מלפניהם הים הבלתי עביר של ים סוף, מאחוריהם הצבא הגדול של האימפריה המצרית, בנפשם שעדיין קשורה ומלופפת בכבלי העבדות מקנן הספק שמא ואולי נידונו לחזור לעבדות במצרים. ובינם לבין עצמם מתנהל דיון ער בשאלה מה עושים. הירושלמי בתענית (פ”ב, ה”ה) מתאר שבני ישראל נחלקו ל4 כיתות על הים שלכל אחת מהן היה את הפתרון שלה בנוגע לשאלה מה צריך לעשות עכשיו, כשכל כת מחפשת את הפיתרון וההצלה מחוץ למעשיה. באותו הרגע מתגלה לנו גדולתו של נחשון בן עמינדב. הוא איננו מדבר, איננו מרצה, איננו חוטא ב”חטא שחטאנו לפניך בדיבור פה” (וראו דבריו הנפלאים של הגרי”ד סולובייצ’יק בימי זיכרון עמ’ 131-133). הוא פועל ועושה, הוא קופץ אל הים וברגעיו האחרונים לפני הטביעה הוא זועק אל ד’ “הושיעני כי באו מים עד נפש”.
יש ביטוי בעברית השגור על פי רבים שרוצים לבטא את המטרה הסופית של דבריהם והוא “תכל’ס” או בעברית תקנית “תכלית” שמעתי בשם הרב ישראל מאיר לאו שליט”א שהמילה תכל’ס באנגלית מבוטאת “talk less” האדם נמדד לא לאור יכולת הדיבור שלו אלא לאור המעשים שהוא עושה. אני יכול לדבר על ערכה של השבת ולברר את עומקה וגודל קדושתה אבל אם כשמגיע היום הקדוש הזה אני רק מחכה שהוא ייגמר כדי שאוכל לחזור לעסקי ולתחביבי השונים משוה חסר. אני יכול לדבר על ערכה של ארץ ישראל ולברר את משמעותה הפנימית בחיי עם ישראל ובחיי הפרטיים אבל אם אינני עושה צעדים בכיוון ההגעה לשם שלי או של צאצאי עיקר חסר מהספר. אני יכול לדבר על גאולה ולומר בדבקות 3 פעמים ביום “ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים” והנה כשהוא שב ומחכה לי שאהיה חלק מהתהליך אני יושב בחיבוק ידיים ולא מסייע לעניין העיקר חסר.
כבר לימד אותנו בעל “אם הבנים שמחה” את הדברים הבאים:
ואל תבהל ברוחך לדון ולפסוק שאין לנו לעשות דבר בעניני הגאולה אלא נהיה ב’שב ואל תעשה’ ונמתין עד שיבוא המשיח, והוא ישא אותנו על כנפי נשרים לארצינו ולנחלתינו, כאשר רבים מבני עמינו ואפילו רבנים וגדולי תורה חושבים ומתארים לעצמם כן בענין גאולתינו, וכאשר רב גדול אחד דרש ברבים כן שאין לעשות דבר בזה אפילו בנין וישוב הארץ אלא להמתין עד ביאת המשיח שיפרח לנו על ידי עב וישא אותנו בעבים לארץ ישראל, וגרם לו זאת יען שלא ירד לעמקה של הלכה זו שהיא אחת מן ההלכות העמוקות … ומי שלא העמיק בה אין לו שום השגה בזה, ואביא לך לדברי תנא דמסייע לי הלא הוא הצדיק המקובל החכם הספרדי הנ”ל (ר’ יהודה אלקלעי) וזה לשונו: ‘ולא תעלה על דעתך שהקץ והגאולה… וביאת משיחינו אחד הוא ויבוא הכל בבת אחת וביום אחד כי באמת שני דברים המה ויש לכל אחד עת וגבול וזמן לכל חפץ… והאומר שראשית הגאולה תהיה על ידי משיח בן דוד כמו שמקוים דלת עמי הארץ, הוא כמי שאומר שקודם אור הבוקר יזרח השמש, שהם דברים בטלים ומבוטלים, והרעה הגדולה הנמשכת מן הדעה הנפסדת הזאת הוא מורגש, והנסיון יוכיח. והדבר הזה מצוה לאומרו בפני עמי הארץ, וברוך המקדש שמו ברבים, ולפי דעתי המסתיר את הדבר הזה הוא מחלל שם שמים בסתר’… (אם הבנים שמחה פ”ג, אות כ’).
אם נדע להתחזק ולהראות במעשינו את דבקותינו בד’ הגואל את עמו ונחלתו נזכה ונהיה מאותם הזוכים שבת הקול תהדהד בבתיהם ותדחוק בנו לבוא וליטול את שכרנו על כך שפעלנו עם אל והיינו מעבדיו הנאמנים של המלך שחיכו לתורתו ולמלכותו.
במהרה בימינו, שבת שלום!
