מאמרנו יתחיל הפעם במספר שנות מלכותו של דוד מלך ישראל, נעים זמירות ישראל, ובהמשך נגיע לפסוק מתוך פרשתנו.
התלמוד הירושלמי (מסכת ראש השנה, פרק א’ , הלכה א’) עוסק בשאלה זו, ומצטט שני פסוקים הנראים לכאורה סותרים זה את זה:
· הַיָּמִים אֲשֶׁר מָלַךְ דָּוִד עַל יִשְׂרָאֵל אַרְבָּעִים שָׁנָה: בְּחֶבְרוֹן מָלַךְ שֶׁבַע שָׁנִים, וּבִירוּשָׁלִַם מָלַךְ שְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹשׁ שָׁנִים (מלכים א’, ב’, י”א)
· בְּחֶבְרוֹן מָלַךְ עַל יְהוּדָה שֶׁבַע שָׁנִים וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים; וּבִירוּשָׁלִַם מָלַךְ שְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹשׁ שָׁנָה, עַל כָּל יִשְׂרָאֵל, וִיהוּדָה. (שמואל ב’, ה’, ה’)
פסוק אחד מציין שמלך ארבעים שנה, ואילו מן הפסוק השני אנו למדים שמלך ארבעים וחצי שנה. ליישוב סתירה זו ישנם מספר תירוצים בתלמוד הירושלמי (מסכת ראש השנה, פרק א’, הלכה א’) :
1. ר’ יונה: שלושים ושלש שנה שמלך בירושלים בעצם היו בפועל רק שלושים ושניים וחצי שנה, אך בשביל ”לחלוק כבוד לירושלים” מונה שנים שלימות.
2. ר’ יהודה: מסכים לדעת ר’ יונה במניין שנות מלכותו על ירושלים אך מסביר מעט שונה את הסיבה לתוספת חצי שנה – “חשבון מרובה בולע חשבון מועט”. במילים אחרות, קובע ר’ יהודה כי אין צורך בהסברים. פשוט מעגלים את השנים לכדי שנים מלאות.
3. ר’ שמואל בן נחמן מסכים עם עקרון העיגול, אך הולך בדרך אחרת: אם הבנתי נכון את דבריו, הוא טוען כי באמת דוד מלך ארבעים וחצי שנים, והפסוק המונה ארבעים שנה הוא המעוגל. וכדי להסביר מדוע בכל אופן הפסוק השני מפרט את מנין המדויק של השנים, מצטט ר’ שמואל פסוק אחר מספר דברי הימים א’ (י”ז, י”א) וְהָיָ֗ה כִּֽי מָלְא֤וּ יָמֶ֙יךָ֙ לָלֶ֣כֶת עִם אֲבֹתֶ֔יךָ וַהֲקִימוֹתִ֤י אֶֽת זַרְעֲךָ֙ אַחֲרֶ֔יךָ אֲשֶׁ֥ר יִהְיֶ֖ה מִבָּנֶ֑יךָ וַהֲכִינוֹתִ֖י אֶת מַלְכוּתֽוֹ. כביכול אומר הקדוש ברוך הוא לדוד: שנותיך ”יפים” בעיני יותר משנותיו של שלמה בנך, ולכן אני מבקש ”להשלים ולמנות את שנותיך עד הסוף”. שלמה אמנם יבנה את בית המקדש, מקום הקרבת הקרבנות, אך אתה – אומר הקדוש ברוך הוא: “מביא לעולם” צדקה ומשפט, אשר טובים בעיני יותר מן הקרבנות.
4. רב חונא: דוד ברח מפני אבשלום בנו במשך חצי שנה. תקופה זו אינה נספרת במניין שנות מלכותו.
5. הסבר זה מקשר אותנו לפרשתנו: נאמר בספר מלכים א’ (י”א, ט”ז): כִּי שֵׁשֶׁת חֳדָשִׁים יָשַׁב שָׁם יוֹאָב, וְכָל יִשְׂרָאֵל, עַד הִכְרִית כָּל זָכָר, בֶּאֱדוֹם . על כך אמר הקדוש ברוך הוא לדוד המלך: אני אמרתי לך (פסוק מתוך פרשתנו: אַל תִּתְגָּרוּ בָם [בְּאֶדוֹם] כִּי לֹא אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם, עַד מִדְרַךְ כַּף רָגֶל, כִּי יְרֻשָּׁה לְעֵשָׂו, נָתַתִּי אֶת הַר שֵׂעִיר. (דברים, פרק ב’ פסוק ה’) וביקשת להתגרות בם – חייך שאינן נימנין לך. במילים אחרות: התקופה בה עברת על איסור של התגרות בְּאֶדוֹם, לא תימנה במניין שנות מלכותך, וזוהי החצי שנה החסרה.
ניתן לחלק את ההסברים בתלמוד לשתי קבוצות. אחת (הסברים 1-3) מדברת על ”עיקרון העיגול” מטעמים ומנימוקים שונים. האחרת (4-5), מוצאת ”סיבות העלמה” לחצי השנה העודפת בסיכום שנות מלכות דוד. ננסה למצוא מקורות נוספים בהם מופעל ”עיקרון העיגול”.
… כָּל הַנֶּפֶשׁ לְבֵית יַעֲקֹב הַבָּאָה מִצְרַיְמָה, שִׁבְעִים. (בראשית, פרק מ”ו, פסוק כ”ז) – פסוק זה מתאר את מספר בני משפחת יעקב אשר ירדו למצרים. הפסוק מונה שבעים איש למרות שאם נספור אותם אחד לאחד, הרי שנגיע רק לשישים ותשעה אנשים. על כך ישנם מספר הסברים:
· ההסבר ה”ידוע”, שמדובר ביוכבד, אמו של משה רבנו, אשר אמהּ הייתה בהריון בעת הירידה למצרים, והיא נולדה ממש בעת הכניסה לבין חומות מצרים, כך שירדו שישים ותשעה איש, אך נכנסו שבעים איש.
· הסבר נוסף המובא ברא”ש מסכת פסחים לגבי ספירת העומר [פרשן תלמודי, נפטר לפני כשבע מאות שנה] מדבר על ”עיקרון העיגול”. לפי עקרון זה, באמת היו רק שישים ותשעה איש אך התורה מעגלת התורה את המספר, ולכן קובע שהיו שבעים איש. על סמך עיקרון זה מסביר הרא”ש עוד מספר פסוקים בתורה :
§ בספירת העומר נאמר: עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת, תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם (ויקרא, פרק כ”ג, פסוק ט”ז) , אך בפועל מצוה לספור רק שבעה שבועות, שהם ארבעים ותשעה יום.
§ נאמר בחיוב מלקות [אדם העובר על איסור ”לאו” בתנאים מסוימים, מתחייב לקבל מכות ע”י שליח בית הדין]. אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ, לֹא יֹסִיף (דברים, פרק כ”ה, פסוק ב’) . ידוע שמספר המלקות המקסימלי שאדם יכול לקבל, הינו שלושים ותשע, למרות זאת, כתוב בתורה כי מקבל ארבעים מלקות.
§ הסברו של הרא”ש בא לידי ביטוי גם בכל המניינים (“מפקד” אשר ספרו את עם ישראל) המוזכרים בספר במדבר (פרק א’, פרק ג’ במניין הלויים, פרק ב’ ופרק כ”ו). מספרם של כל אחד מהשבטים אף פעם לא נמנה ביחידוֹת, תמיד בעשרות שלמות או במאות שלמים.
מהו המסר?
מהו עיקרון העיגול? ניתן לומר באופן פשטני ביותר, כי התורה יודעת ומעוניינת לתת מספרים עגולים. לכן, כל פעם שהמספר לא עגול, מבוצע שינוי כדי להתאים לעיקרון זה. אך ניתן לנסות ולחפש הסברים ו”טעמא דקרא” (נימוק וטעם) לעיקרון זה, כדוגמת ההסבר הבא:
רמז רמזה לנו התורה, שאין להיכנס תמיד לפרטי פרטים, ולדייק ב”דיוקים קטנים”. לפעמים ואולי בדרך כלל, חשוב העיקרון והיסוד הגדול, ולא פרטיו. אמנם יש נושאים, בעיקר טכניים, אשר דיוק ועמידה על סטנדרט גבוה ללא עיגולי פינות – חשוב, הכרחי ואי אפשר בלעדיו. אך ניתן ללמוד מעיקרון זה גם על נושאים אחרים, לנסות ולזרום עם החיים ולא להתלבט ולהתייחס בכובד ראש לכל נושא ונושא, ”כאילו עליו בנוי כל העולם כולו”. ידוע, שיש “אנשים פרפקציוניסטים”, שאינם מסוגלים ”לעגל”, הם חייבים לרדת לפרטים של כל דבר, אחרת ”הם מאבדים את הראש”. התורה, לפי לימוד זה, אומרת לנו: לא. יש ”לזרום”, ללכת ולנהוג לאורם של עקרונות, אך לא לרדת ל”קוצו של יוד” בכל עיקרון.
