יש גיל מאוד ”מעניין” בהתפתחותו של כל ילד – בסביבות שנתיים שלש, שניתן לכנותו ”שלב הַלָמָה”. הילד בגיל זה שואל וחוזר ושואל על כל דבר לָמָה? לפעמים נתקלים בשרשרת שאלות, שעל כל תשובה חוזרת שוב השאלה ”אבל למה”. עונים להם והם לא מסתפקים בתשובות, וחוזר חלילה. זוהי תקופה נפלאה של סקרנות ללא קץ, ללא מעצורים המאפיינים את עולמם של המבוגרים. כל תופעה, אירוע, מצב חדש – מעניינים ומסקרנים. לפעמים ”אין כוח, נמאס” מה”נודניק” הקטן, אך הורה השומר על סבלנותו ועונה לכל שאלה ברוגע ובנחת, מבטיח גידול יותר בריא והמשך ”למידה בריאה” של הילד לאורך זמן. רצוי שתשובות לשאלות אלו לא יינתנו כלאחר יד, כמו ”ככה”, או: ”אין הסבר” וכדו’, אלא תשובות אמיתיות, כנות, אך פשוטות ומתאימות לגיל הרך.
מאוד חשוב להמחיש עד כמה שניתן את התשובות, להביא דוגמאות מן החיים ולהראות ”כיצד מיושמים הדברים בשטח”. במאמר זה ניווכח שהמחשה הינה חיונית, לא רק ל”גיל הרך”, אלא נכונה ושייכת בכל גיל. אפילו משה רבנו, גדול המנהיגים בהיסטוריה, לא הצליח להבין כל דבר, וביקש מן הבורא דוגמאות והמחשות בנושאים הקשים לקליטה.
בשבת הקרובה נוציא מארון הקודש שלושה ספרי תורה, ונקרא בשלוש פרשיות שונות. בספר הראשון נקרא את פרשת תזריע.
כיוון שראש חודש ניסן חל בשבת, נקרא בספר השני את פרשת ראש חודש, ונסיים בקריאה של פרשת “החודש”.
במסגרת קריאה זו, נקרא את חלקו הראשון של פרק י”ב בספר שמות, המספר על מצוות אשר עם ישראל נצטווה במצרים, לקראת היציאה מהעבדות הארוכה והמתישה במצרים, בדרך למעמד הר סיני. המצווה הראשונה הינה “קידוש החודש”, המתבצעת מידי חודש בחודשו, אשר בעצם קובעת מתי יחול ראש חודש, שהיא המפתח לחגיגת כל שאר החגים באותו החודש. בהמשך, מסופר על המצוות המיוחדות לפסח: קרבן הפסח, אכילת מצה ומרור, איסור חמץ ומצוות סיפור יציאת מצרים ל”דור ההמשך”. אנו מוצאים בפרק את המילה “הזה” חוזרת על עצמה עשר פעמים במהלך חמישים ואחד פסוקי הפרק. המילה מיוחסת לחודש (פעמיים), ללילה (שלש פעמים), וליום (חמש פעמים). להלן פירוט הפסוקים הנ”ל:
ב: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים: רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה.
ג: דַּבְּרוּ, אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, בֶּעָשֹׂר, לַחֹדֶשׁ הַזֶּה, וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת, שֶׂה לַבָּיִת.
ח: וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ, וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ
יב: וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם, בַּלַּיְלָה הַזֶּה, וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה; וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים, אֲנִי ה’
יד: וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן, וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַה’.
יז: וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת הַמַּצּוֹת, כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, הוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם; וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַיּוֹם הַזֶּה, לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם.
מא: וַיְהִי, מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה, וְאַרְבַּע מֵאוֹת, שָׁנָה; וַיְהִי, בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת ה’, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.
מב: לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַָה’ לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לַה’, שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם.
נא: וַיְהִי, בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה: הוֹצִיא ה’ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם.
ההתמקדות ביום הגדול, ובאופן מיוחד בלילה הגדול מאוד ברורה. התורה מבקשת להדגיש ולהבליט את המעמד המיוחד של אותו לילה ושל אותו יום אשר דורות רבים ילמדו עליהם. אך מה מיוחד בחודש הזה? האם הקדוש ברוך הוא מייחס לו חשיבות יתרה, או שמא יש כאן ”עניין” אחר?
תנא דבי רבי ישמעאל: שלשה דברים היו קשין לו למשה, עד שהראה לו הקב”ה באצבעו.
ואלו הן: מנורה וראש חדש ושרצים, מנורה דכתיב (במדבר ח’, ד’): וזה מעשה המנורה, ראש חודש – דכתיב (שמות יב’, ב’): החודש הזה לכם ראש חדשים, שרצים – דכתיב (ויקרא י”א, כ”ט): וזה לכם הטמא …
הגמרא לא מסתירה בפנינו את הקשיים של משה. לא מנסה להפוך את משה לבן אדם המבין כל דבר, ללא צרכים אנושיים טבעיים.
גם משה הינו ”בן אדם” אשר נתקל ב”קשיי הבנה”. שלושה דברים שונים אינו “קולט” ואינו מפנים את ההסברים התיאורטיים הניתנים לו, והקדוש ברוך הוא ”חש בזאת”. הקדוש ברוך הוא ”המתפקד” כמורה ומחנך ”קולט” את התלמיד, ושם ליבו לחוסר ההבנה, ומייד משתמש ב”עזרים טקטיים” וממחיש את הנלמד. “התלמיד” עצמו, כנראה אינו מתבייש בכך, לא מסתיר זאת, ומנסה בכל כוחו להבינם, למרות הקושי. בפרשה שלנו מדובר במצוות ”קידוש החודש” החלה על בית הדין הגדול. מצווה עליהם מידי חודש בחודשו, לקבל עדים אשר ראו את הלבנה בחידושה, לחקור ולבדוק אותם שאכן הם נאמנים וראו אותה, ומייד אח”כ מכריזים על אותו יום כראש חודש. תורה זו הינה מסובכת למדי, ולכן הבורא ממחיש ומצביע על הירח ואומר לתלמידו: “כזה ראה וקדש”.
מהו המסר
להיות “ממוקד” – זה שם המשחק. מחנך האומר לתלמידיו דברים מעורפלים, או כאלו היכולים להשתמע לשתי פנים, הריהו חוטא לדרך הנכונה. למשל, כאשר מגדירים ”תוכנית שינוי” יש להגדיר מטרות ואבני דרך מוגדרים וישימים, ולא להשאיר דברים מעורפלים. לצד מטרות ארוכות הטווח, כדאי להגדיר מטרות ברות השגה לטווח הקצר, להוקיר את ההצלחה ולתגמל את השותפים. יחד עם זאת , רצוי תמיד להיות נכונים לגמישות, ולא להיות קשיחים וצמודים בכל מחיר לתוכנית המקורית.
