שמע בני מוסר אביך, ואל תטש תורת אמך.
תתנהג תמיד לדבר כל דבריך בנחת לכל אדם ובכל עת, ובזה תנצל מן הכעס, שהיא מדה רעה להחטיא בני אדם. וכן אמרו רבותינו ז”ל, כל הכועס כל מיני גיהינום שולטים בו, שנאמר: הסר כעס מלבך, והעבר רעה מבשרך, ואין רעה אלא גיהינום, שנאמר: וגם רשע ליום רעה.

כך פותח הרמב”ן [חכם ספרדי, חי לפני כשבע מאות וחמישים שנה] את איגרתו לבנו. אגרת זו נכתבה לחזק אותו, כדי שיעבוד על מידותיו הטובות, וישמור עליהן לאורך זמן. נתאר באופן סכמתי את ”סולם המעלות” [שלבים הכרחיים, מדרגה אחרי מדרגה, כאשר יישום כל מדרגה מביאה בהכרח למדרגה הבאה], המתואר באגרת זו :

דיבור בנחת ← הנצלות מן הכעס [שהיא מידה רעה מאוד] ← מידת הענווה [מידה טובה מכל המידות] ← שמירה מפני חטאים ועשית הטוב.

סולם זה מתאר בעצם, שכדי להגיע ליעד של ”עשיית הטוב” יש להתחיל עם דיבור בנחת. עם יישום תכונה זו באופן פנימי ועמוק, האדם ניצל מן המידה הרעה ביותר של הכעס. שכן, אדם המדבר בשלווה ובנחת, אינו מגיע לכלל כעס. ומכאן לשלב הבא: בן אדם אשר איננו כועס, צועד בגאון אל מידת צניעות וענווה, שהיא להגדרת הרמב”ן, מידה הטובה ביותר בין כל המידות. זהו המפתח לכל – אדם עניו, אשר אינו מחצין את תכונותיו, אינו מבליט את עצמו בחברה ואינו מספר כל הזמן עליו ועל משפחתו, אדם כזה גם נזהר מלעבור על חטאים, ועושה דברים טובים וישרים. במאמר קודם [“ופניהם איש אל אחיו”, תרומה, תשע”ב] ציטטנו חלק מאגרת זו והתמקדנו באחד הכלים מתוך ”כלי העבודה” המסייעים לנו להגיע למידת הענווה. הפעם, נתמקד בַּ”מדרגה הראשונה” של הסולם – דיבור בנחת.

רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם, חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים, כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי, ה’ אֱלֹקי, לַעֲשׂוֹת כֵּן בְּקֶרֶב הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתֶּם בָּאִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ: וּשְׁמַרְתֶּם, וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם, לְעֵינֵי הָעַמִּים, אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן, אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה, וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה. (דברים, פרק ד’, פסוקים ה’-ו’)

פסוקים אלו מתוך הפרשה הם חלק מנאומו של משה רבנו, הנאמר בערבות מואב, ערב הכניסה לארץ. נאום זה משתרע על פני רוב הפרקים בספר דברים. בפסוקים אלו, חוזר ומזכיר משה, כי העם למד במשך השנים הארוכות במדבר, חוקים ומשפטים אשר משה קיבל בהר סיני, ועתה, לקראת כניסתם לארץ מחזקם ומעודדם להמשיך ולקיים, לשמור ולעשות את כל המצוות שקיימו בשנותם הארוכות במדבר, ואף מחזקם להוסיף ולקיים מצוות הנוהגות רק בארץ ישראל . יותר מכך – שמירה על החוקים והמשפטים, בעצם תרומם ותהדר את כבודו של העם בפני העמים היושבים בארץ. יאמרו כולם: רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן, הַגּוֹי [עם ישראל] הַגָּדוֹל הַזֶּה.
מיד בפסוק הבא, מוכיח משה את טענתו:

כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל, אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹקים קְרֹבִים אֵלָיו, כַּה אֱלֹקינוּ, בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו. (שם, פסוק ז’)

איזו עוד אומה קשורה וקרובה כל כך לבורא עולם כמו עם ישראל. בכל הפעמים שאנו ”קוראים אליו” הוא נענה. האם באמת האל קרוב כל כך אלינו? הרי קראנו אך לפני מספר ימים (תשעה באב), את מגילת איכה (פרק ג’ , פסוק מ”א) : נִשָּׂא לְבָבֵנוּ אֶל כַּפָּיִם, אֶל אֵל בַּשָּׁמָיִם המציין כי ה-אֵל שוכן בַּשָּׁמָיִם אם כן, כיצד המקרא מגדיר אותו כקרוב? התלמוד הירושלמי מסייע להבנתנו:

… הקב”ה נראה רחוק ואין קרוב ממנו. דאמר לוי: מהארץ ועד לרקיע – מהלך חמש מאות שנה. ומרקיע לרקיע מהלך חמש מאות שנה… ראה כמה הוא גבוה מעולמו ואדם נכנס לבית הכנסת ועומד אחורי העמוד ומתפלל בלחישה והקב”ה מאזין את תפhלתו. שנאמר (שמואל א’ א’): וחנה היא מדברת על לבה רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע, והאזין הקב”ה את תפילתה. ( ברכות, פרק ט’, הלכה א’)

אומר התלמוד הירושלמי, קרבה אינה עניין של מרחק פיזי בלבד. יש אדם קרוב שאינו שומע, ויש אדם המצליח לשמוע אף שהוא מרוחק.
על אחת כמה וכמה, הבורא בכבודו ובעצמו. מרחק של חמש מאות שנה [כפול מספר הרקיעים], לא מפריעים לו “לשמוע ולהאזין”, אפילו לדברים הנאמרים בלחישה בתוככי בית הכנסת. גם תפילת חנה, אשר רק הניעה את שפתיה ללא קול פיזי נשמעה במרום.
נמצאנו למדים כי ”’דיבור משמעותי” כמו תפילות ובקשות, יכול להיות יעיל ובעל משמעות, אף שנעשה בלחישה ובמרחק רב מן הקדוש ברוך הוא.
נלמד מכאן מסר חשוב לכל דיבור ודיבור שלנו. כדי שדיבור יהיה יעיל ומשמעותי, אין לדבר בקול רם ובצעקות, אין להתלהם יותר מידי, אלא יש לדבר בשקט ובנועם, כפי שתמצת זאת שלמה המלך באחד מספריו (קהלת ט’, י”ז): דברי חכמים בנחת נשמעים.

מהו המסר ?

באגרת הרמב”ן בה פתחנו את המאמר, למדנו כי ”סולם המידות” מתחיל בדיבור בנחת. זהו ”דיבור רך” הדומה לדיבורו של בן אדם אל מלך.

הגדרה זו נכתבה על ידי הרב ביגון, בשיעור “מדרכי הכבוד להורים” – דיבור בנחת ובלשון רכה כמדבר למלך. כמו כן, לימד אותנו הרב ביגון “מבחן” הבודק מתי אדם מדבר בנחת: אם הדיבור יגרום נחת למאזין, הריהו מדבר בנחת. אם נתבונן במבחן חכם זה, נוכל ללמוד, שלא תמיד רמת הטונאציה היא המדד. פעמים מותר ואף רצוי להרים מעט את הקול. אך המבחן האמיתי לפי הגדרה זו, כיצד הדברים ייקלטו באוזן השומע. האם ”יצרבו” ולא ינעמו לו, או שמא ייכנסו בלב מבין ומקבל. מבחן מעניין מאוד ומומלץ לבודקו. ניתן אף לומר כי ”דיבור בנחת” הוא דיבור מכבד, המתייחס אל השומע בצורה יפה ומכבדת. כפי שדרש בן זומא ביתר הכללה, במשנה במסכת אבות (פרק ד’ משנה א’): איזה הוא מכובד – המכבד את הבריות.

תגובות : rafi.zeberger@gmail.com

יום טוב ובשורות טובות

רפי זברגר