הרב אברהם ברון
מנכ”ל איגוד ישיבות ההסדר לשעבר
בישיבות נוהגים לומר שכאשר לומדים אגדתא בגמרא צריך להשקיע בה את כל הלמדנות כאילו זו סוגיה הלכתית. דוגמא מצוינת לכך אנו מוצאים באגדתא ממסכת ברכות דף ל”ב ע”ב שמלמדת אותנו שאסור להפסיק בתפילת שמונה עשרה:
“ת”ר מעשה בחסיד אחד שהיה מתפלל בדרך בא שר אחד ונתן לו שלום ולא החזיר לו שלום המתין לו עד שסיים תפלתו לאחר שסיים תפלתו.
א”ל ריקא והלא כתוב בתורתכם (דברים ד, ט) ‘רק השמר לך ושמור נפשך’ וכתיב (דברים ד, טו) ‘ונשמרתם מאד לנפשותיכם’ כשנתתי לך שלום למה לא החזרת לי שלום? אם הייתי חותך ראשך בסייף מי היה תובע את דמך מידי?
א”ל המתן לי עד שאפייסך בדברים. א”ל אילו היית עומד לפני מלך בשר ודם ובא חברך ונתן לך שלום היית מחזיר לו?
א”ל לאו.
ואם היית מחזיר לו מה היו עושים לך?
א”ל היו חותכים את ראשי בסייף
א”ל והלא דברים ק”ו. ומה אתה שהיית עומד לפני מלך בשר ודם שהיום כאן ומחר בקבר כך, אני שהייתי עומד לפני מלך מלכי המלכים הקב”ה שהוא חי וקיים לעד ולעולמי עולמים על אחת כמה וכמה מיד
נתפייס אותו השר ונפטר אותו חסיד לביתו לשלום”.
ראשית, חובה לציין כי היה פה מעין מפגש פיסגה. יש כאן הגמון שהוא שר מחשובי הגויים. מולו ניצב חסיד, כאשר הגמ’ בבבא קמא דף ק”ג, ובתמורה דף ט”ו מלמדת אותנו שכל מקום שנאמר חסיד הכוונה לאחד משני גדולי התנאים, רבי יהודה בן בבא או רבי יהודה בר עילאי. מכאן חשיבותה של האגדתא גם בנפשות המכובדות כל אחד בסביבתו.
שני חצאי הפסוקים הם מפרשתינו :
” רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך ולבני בניך”.
” ונשמרתם מאד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונהביום דבר ה’אליכם בחרב מתוך האש”.
עיניכם הרואות כי שני הפסוקים עוסקים בשמירת נפשו של האדם, שהיא כידוע, רוחנית, ולא בשמירת הגוף. והפלא הוא שגם הרמב”ם וגם בעל השולחן ערוך מביאים את דברי אותו הגמון להלכה כדלהלן:
רמב”ם הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק י”א הלכה ד’:
“וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות מצות עשה להסירו ולהישמר ממנו ולהיזהר בדבר יפה יפה. שנאמר ‘השמר לך ושמור נפשך’. ואם לא הסיר והניח המכשולות המביאין לידי סכנה ביטל מצות עשה ועבר ב-‘לא תשים דמים'”.
שלחן ערוך, חושן משפט, סימו תכז סעיף ח’:
“וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות מצות עשה להסירו ולהישמר ממנו ולהיזהר בדבר יפה שנאמר “השמר לך ושמור נפשך”, ואם לא הסיר והניח המיכשולות המביאים לידי סכנה ביטל מצות עשה ועובר ב”לא תשים דמים”:
כמה תמיהות:
- מה ראו הפוסקים הנ”ל לצטט דווקא את הגוי ועוד בפסוקים שלכאורה אין עניינם בשמירת הגוף?
- מדוע ציטטו את חצי הפסוק שראשיתו ב”רק השמר לך” וכו’ ולא הביאו את חצי הפסוק השני שהזכיר ההגמון ” ונשמרתם מאד לנפשותיכם”?
- למה התורה לא ציותה בציווי מפורש על שמירת הגוף אלא דרך דברי ההגמון ובחצאי פסוקים שכאמור הקשרם לא ברור. הרי גוף בריא הוא האמצעי היסודי לקיום המצוות והיפוכו בגוף חולה חלילה?
האגדתא מעלה קושיות נוספות:
- כלל הוא בידינו שרק על שפיכות דמים, גילוי עריות ועבודה זרה חייבים למסור את הנפש ובלשון חז”ל: ‘יהרג ואל יעבור’.
אם כן מה ראה אותו תנא החסיד להסתכן במוות על הפסקת תפילת שמונה עשרה?
- כל הלומד גמרא יודע שעורכיה קיצרו מאד בלשונם לחדד את יכולת הלומדים גם ללמוד דבר מתוך דבר. כאן באגדתא שלנו הכל מסופר בארוכה שאיננה אופינית לאגדתות אחרות.
אכן, שאלות נכבדות ובצידן תשובות שונות שמפאת קוצר היריעה לא נעסוק בהם עתה וניתן עדיפות לשאלה שנשאל עתה: מה אנחנו לומדים מהסיפור הזה? מלבד כאמור האיסור להפסיק בתפילת העמידה.
נראה שהתשובה טמונה בסיפא: “מיד נתפייס אותו השר” .לכאורה התנהלות שהיא הזויה בימינו. בתקופתינו אנו עדים לאין ספור מחלוקות במישור הפרטי ובעיקר בזה הציבורי. העולם הפוליטי והתקשורתי מעצים כמעט מדי יום את הבדלי הדעות ואלה ומתבטאים רבות בלשון צורמת במיוחד. שהרי מה פרוש נתפייס? המשמעות היא שקודם כל הקשיב ואח”כ שקל בדעתו ולא התבייש להשתכנע.
כמה זה חסר בימינו, כאשר ההקשבה לזולת והנכונות להשתכנע לוקות מאד וכמעט שלא בנמצא.
ידועה המשנה באבות פרק ה’ משנה י”ז:
“כל מחלוקת שהיא לשם שמיים סופה להתקיים ושאינה לשם שמיים אין סופה להתקיים איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמיים זו מחלוקת הלל ושמאי ושאינה לשם שמיים זו מחלוקת קורח ועדתו.
מחלוקת קורח ועדתו היתה על שררה וכבוד ולכן לא היה לה קיום: “ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם”. מאידך, מובן שגם מחלוקת בהלכה שהיא לשם בירור ההלכה לאמיתה מחזקת ומקיימת אותה. אך מה לגבי המחלוקות שהם מחוץ לכתלי בית המדרש?
דומה שלא לחינם בחר התנא בהלל ושמאי כדוגמא שהרי יש הרבה מחלוקות בש”ס ומה המיוחד בשני הענקים האלה? יתכן והתשובה טמונה במה שאנחנו לומדים כי לעתים חזרו בית הלל להורות כבית שמאי וגם פעם אחת בית שמאי הודו לבית הלל. פירוש הדבר שהמחלוקות נוהלו בדרך של כבוד, של נכונות להקשיב להפנים ולהשתכנע. את הערכים האלה ראוי שנלמד מהדוגמא המופתית של הלל ושמאי ויורשיהם. הגמרא גם מספרת על יחסי האחוה והריעות שהיו ביניהם כאשר לא נמנעו לישא נשים אלו מאלו וסמכו על הטהרות “אלו על גב אלו” כמסופר במשנה ביבמות פרק א’ משנה ד’.
ונחזור לאותו שר. דומה שזו היתה זכותו של אותו הגמון. יתכן והתכונה הזאת של התנהגות נאותה במחלוקת באה לו מעיון בכתבי הקודש שאנחנו מבינים זאת מהציטוטים שלו שהשפיעו עליו.
מחלוקת היא מציאות החיים. “כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות”. מי יתן ונזכה שכל איש מישראל ידע להקשיב לחברו ולגלות ענווה ולהשתכנע. נישא תפילה כי הוויכוח הציבורי בינינו ישנה פניו ויתנהל במידת הענווה כאמור.
ולסיום נאמר כפי שהתחלנו. למדנו כמה יש באגדתא רגילה לכאורה היבטים חשובים גם הלכתיים וגם הדרכה נעלה של חכמת חיים. תנו כבוד ותשומת לב לאגדתות.
|
