וְֹלא יָכֹל יֹוסֵף לְהִתְאַפֵק לְכֹל הַנִצָּבִים עָּלָּיו וַיִּקְָרא הֹוצִיאּו כָּל אִיׁש מֵעָּלָּי וְֹלא עָּמַד אִיׁש אִּתֹו בְהִתְוַדַע יֹוסֵף אֶל
אֶחָּיו. וַיִּּתֵּן אֶת קֹלֹו בִבְכִי וַיִּׁשְמְעּו מִצְַריִּם וַיִּׁשְמַע בֵית פְַרעֹה. וַיֹּאמֶר יֹוסֵף אֶל אֶחָּיו אֲנִי יֹוסֵף הַעֹוד אָּבִי חָּי וְֹלא
יָכְלּו אֶחָּיו לַעֲנֹות אֹתֹו כִי נִבְהֲלּו מִפָּנָּיו. וַיֹּאמֶר יֹוסֵף אֶל אֶחָּיו גְׁשּו נָּא אֵלַי וַיִּגָּׁשּו וַיֹּאמֶר אֲנִי יֹוסֵף אֲחִיכֶם אֲׁשֶׁר
מְכְַרּתֶׁם אֹתִי מִצְָריְמָּה. וְעַּתָּה אַל ּתֵּעָּצְבּו וְאַל יִּחַר בְעֵינֵיכֶם כִי מְכְַרּתֶׁם אֹתִי הֵנָּה כִי לְמִחְיָה ׁשְלָּחַנִי אֱֹלקִים
לִפְנֵיכֶם. כִי זֶה ׁשְנָּתַיִּם הָָּרעָּב בְקֶֶרב הָּאֶָּרץ וְעֹוד חָּמֵׁש ׁשָּנִים אֲׁשֶׁר אֵין חִָּריׁש וְקָּצִיר. וַיִּׁשְלָּחֵנִי אֱֹלקִים לִפְנֵיכֶם
לָּׂשּום לָּכֶם ׁשְאִֵרית בָּאֶָּרץ ּולְהַחֲיֹות לָּכֶם לִפְלֵיטָּה גְדֹלָּה. וְעַּתָּה ֹלא אַּתֶׁם ׁשְלַחְּתֶׁם אֹתִי הֵנָּה כִי הָּאֱֹלקים וַיְׂשִימֵנִי
לְאָּב לְפְַרעֹה ּולְאָּדֹון לְכָּל בֵיתֹו ּומֹׁשֵּל בְכָּל אֶֶרץ מִצְָריִּם. (בראשית, מ”ה, א -ח’)
קריאת פסוקים אלו מרגשת כל שנה מחדש. למרות שהסיפור כבר מוכר משנים קודמות, הקטע כל כך אנושי ומרטיט את הלב שוב ושוב.
יוסף, ”הבן האובד”, מגלה את זהותו לאחים אשר חיו עם רגשות אשמה קשות מאוד. מידי שנה אנו מתפעלים מהתנהגותו האצילית של
יוסף, אשר דואג בכל כוחו להוריד את המתח, להפיג את החששות, ולהשרות אווירה נעימה ונינוחה, למרות השנים הארוכות שעבר
במסעותיו הרבים. מעת שהותו עם חבורת הישמעאלים, דרך הסוחרים והמדיינים, עד השנה בה היה בביתו של פוטיפר סריס פרעה, שר
הטבחים, וכלה בשתים עשרה השנים הארוכות אשר ”בילה” בבית הסוהר המצרי. בכל השעות הארוכות הללו, בוודאי שיחזר שוב ושוב את
מעשה המכירה משל אחיו, אשר כמעט גרם למותו, וככל הנראה העלה את ”מפלס הכעס” שלו כלפיהם. למרות כל זאת, דווקא הוא
”המרגיע” והמעודד במפגש הטעון והמרגש.
במאמר על הפרשה “קריאת שמו של אדם” (תשע”א) תוארו הפעולות אותן נקט יוסף כדי להרגיע את אחיו. וכיצד הוריד את המתח הרב
אשר שרר באוויר החדר. הפעם נתמקד בשאלה המופיעה בפסוק ג’. הפסוק מתאר את ההתוועדות הקצרה של יוסף במילים: אֲ נִי יֹוסֵ ף,
ומיד לאחר מכן שואל יוסף שאלה הנראית לכאורה תמוהה למדי: הַעֹוד אָּבִי חָּי?
האם לא ידע יוסף כי אביו חי? הרי כבר שאל אותם על שלום אביו בפרשת מקץ, ונענה ב-”הצהרת חיים” מפי האחים:
וַיִּׁשְאַל לָּהֶם לְׁשָּלֹום וַיֹּאמֶר הֲׁשָּלֹום אֲבִיכֶם הַזָּקֵן אֲׁשֶׁר אֲמְַרּתֶׁם הַעֹודֶנּו חָּי. וַיֹּאמְרּו ׁשָּלֹום לְעַבְדְָך לְאָּבִינּו עֹודֶנּו
חָּי וַיִּקְדּו וַיִּׁשְּתַחֲוּו (מ”ג, כ”ז-כ”ח)
גם מהמשך המפגש אנו נוכחים לדעת כי יוסף אכן ידע שאביו הזקן עודנו בחיים:
מַהֲרּו וַעֲלּו אֶל אָּבִי וַאֲמְַרּתֶׁם אֵלָּיו כֹה אָּמַר בִנְָך יֹוסֵף ׂשָּמַנִי אֱֹלהִים לְאָּדֹון לְכָּל מִצְָריִּם ְרדָּה אֵלַי אַל ּתַעֲמֹד.
(פסוק ט’)

אמנם ניתן לומר שהאחים ענו ליוסף על שאלתו, ובעקבות כך ”ידע”, אך הפסוקים לא מתארים זאת.
אם כן מדוע שאל הַעֹוד אָּבִי חָּי? האם הייתה ”מטרה נסתרת” במילים אלו? נעיין במאמר תלמודי העוסק בכך:
ר’ אלעזר כי מטי להאי קרא בכי (בראשית מ”ה): ולֹא יכלוּ אחיו לענוֹת אֹתו כי נבה לוּ מִפניו, ומה תוכחה של
בשר ודם כך תוכחה של הקדוש ברוך הוא על אחת כמה וכמה (חגיגה דף ד’ עמוד ב’)
מסופר כי החכם התלמודי רבי אלעזר, בכה בעת שקרא את הפסוק המתאר את ”האֶ לֶ ם” אשר אחז את האחים במעמד ”גילוי יוסף”.
הגמרא מסבירה כי אבי אלעזר חשב לעצמו: אם תוכחה של יוסף גרמה לכזה ”אֶ לֶ ם” והֶ לֶ ם, על אחת כמה, תוכחה של הבורא בכבודו
ובעצמו אמורה להביא אותנו לתחושות מעין אלו. רבי אלעזר, כנראה מיצר מאוד, על כי המציאות אינה כזו, ואנו לא תמיד ”מתרגשים”
מתוכחותיו של הבורא – על כך בכה.
מעיון בפסוקים איננו מוצאים תוכחה של יוסף לאחים. מניין למד רבי אלעזר כי יוסף הוכיח את אחיו?
בעל “התורה תמימה” בפירושו על הפסוק, מסביר, כי השאלה הַעֹוד אָּבִי חָּי היא היא התוכחה הגדולה. המסר המסתתר מאחורי שאלה זו,
היא: איך אבא נשא את הכאב והיגון של ”הבן האובד” במשך כל כך הרבה שנים? באיזה אופן הצליח אבא ”לחיות” באותן עשרים ושתים
שנים כאשר אני נעדרתי? הכיצד אתה יהודה טענת לי בדרשתך ֹלא יּוכַ ל הַ נַעַ ר לַ עֲ זֹב אֶ ת אָ בִ יו וְעָ זַ ב אֶ ת אָ בִ יו וָמֵ ת, בבחינת דאגה גדולה
לצערו של אבא, ואתם עצמכם לא דאגתם לו. כיצד יכולתם, אחים יקרים, לסבול את סבלו של אבינו הזקן במשך התקופה הארוכה, ולא
דאגתם לו ומדוע אם כן מכרתם אותי? מילים קצרות – תוכחה קשה!

מהו המסר?
אין צורך בתוכחה גלויה ”וחזיתית”. אין צורך להרים את הקול, ולהעלות את ”מפלס הכעס”. גם מילים קצרות, אך בעלות תוכן עמוק יכולות
”לבצע את העבודה”. ניתן לומר אף יותר מזה: פעמים, עוצמתה של ”תוכחה נסתרת” גדולה ומשמעותית הרבה יותר ממשפטים של
”תוכחה רגילה”. לצורך כך, צריך שתהיה ”אוזן רגישה” אשר תקלוט תוכחה זו, אך אם אמנם קיימת אותה רגישות, רצוי מאוד להשתמש
בתוכחות נסתרות אשר ”מכות מתחת לחגורה” ועושות את העבודה.