החולה הראשון בהיסטוריה האנושית מתואר בפרשתנו. עד לאותה תקופה כל אחד נפטר מן העולם כהרף עין. בשעה אחת אדם חי ומייד
מת. יעקב אבינו היה האדם הראשון שקיבל את הזכות “להתכונן” ליום המוות, ע”י העובדה שהיה חולה מספר ימים לפני מותו. ימים אלו
נוצלו להעביר את המסרים החינוכיים לבניו ולזרעו אחריו. בתחילה קרא לבנו האהוב יוסף, ושני בניו – אפרים ומנשה, כדי לברכם.
לאחר ברכתו ליוסף מברך את בניו בברכה הידועה:
הַמַלְאְָך הַגֹּאֵל אֹּתִי מִכָל ָרע יְבֵָרְך אֶת הַנְעִָרים וְיִקֵָרא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹּתַי אַבְָרהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּו לָֹרב בְקֶֶרב הָאֶָרץ: (מ”ח , ט”ז)
משמעותה של הברכה: המלאך שהציל את יעקב מצרותיו בכל עת, הוא מזומן לבוא ולסייע לבני בניו של יעקב [אפרים ומנשה] ולבניהם
אחריהם בכל עת ובכל שעה, ויחולו עליהם זכויותיהם של יעקב, של אביו [יצחק] ו של זקנו [אברהם], וכולם, י פ רו וי ר בו כמו הדגים בים.
לאחר “התייחסות אישית” זו, קרא גם לשאר בניו ל”שיחה אחרונה” לפני מותו. עד לאותו רגע לא מצאנו בתורה שיעקב הוכיח את בניו על
מעשים שעשו [מלבד במקרה של שמעון ולוי בשכם, שנתייחס אליו בהמשך] והפעם הרגיש יעקב “חופשי” לשפוך את ליבו בפעם הראשונה
והאחרונה בחייו. לחלק מהבנים הביע יעקב הערכה ולחלק אחר לא חסך שבטו.
מפאת קוצר היריעה נתייחס במאמר זה רק לדבריו לשני בניו המכונים “אחים”, שמעון ולוי:
שִמְעֹון וְלֵוִי אַחִים כְלֵי חָמָס מְכֵֹרתֵׁיהֶם: בְסֹּדָם אַל תָּבֹּא נַפְשִי בִקְהָלָם אַל תֵׁחַד כְבֹּדִי כִי בְאַפָם הְָרגּו אִיש ּובְִרצֹּנָם עִקְרּו
שֹור: (מ” ט, ה’- ו’ )
מדוע יעקב מכנה אותם כ”אחים”? האם רק שמעון ולוי היו “אחים”? מה מייחד אותם באותה “אחווה”? רש”י על הפסוק מזכיר לנו פסוק
קודם, מהתקופה של העימותים בין יוסף לאחיו, גם שם התורה מתבטאת בלשון אחווה:
וַיֹּאמְרּו אִיש אֶל אָחִיו הִנֵה בַעַל הַחֲֹלמֹות הַלָזֶה בָא: וְעַתָּה לְכּו וְנַהְַרגֵהּו וְנַשְׁלִכֵהּו בְאַחַד הַבֹּרֹות וְאָמְַרנּו חַיָּה ָרעָה אֲכָלָתְׁהּו
וְנְִראֶה מַה יִהְיּו חֲֹלמֹּתָּיו: (שם, פרק ל”ז, פסוקים י”ט-כ’ )
את “הניתוח ” של יעקב, מיהם “איש אל אחיו” הזוממים להרוג את יוסף, מפרט רש”י ומשתמש בדרך האלימינציה (שלילת אפשרויות):
ראובן ויהודה – לא יתכן , שהרי הם אלו שניסו למנוע את הריגתו, בני השפחות – גם אפשרות לא סבירה, שהרי “לא הייתה שנאתן שלימה
כלפי יוסף”, שהרי יוסף דאג להם [כנאמר: והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה], בוודאי לא היו מעיזים להציע הצעות מעין אלו.
יששכר וזבולון – ככל הנראה גם לא, שהרי הם היו הקטנים בבני לאה, וגם הם לא היו מעיזים לדבר בפני אחיהם הגדולים, לכן המסקנה
ההכרחית – האחים הינם: שמעון ולוי. אם כן – זה הזמן “לעשות חשבון” עם בניו ה”סוררים”. דורש יעקב כי בכל האירועים העתידיים
בהם בני שמעון ולוי ייכשלו – שמי לא ייזכר עימם. גם במעשה זמרי משבט שמעון, הסורר עם האישה המדיינית, וגם במעשהו של קרח בן
שבט לוי , הקורא תגר כנגד מנהיגותם של משה ואהרן, אין זכר לכך שהם בני בניו של יעקב. למרות המעמד המרגש, שעות מעטות לפני
מותו של יעקב, לא חומל על בניו וממשיך להוכיחם.
אָרּור אַפָם כִי עָז וְעֶבְָרתָּם כִי קָשָּתָּה אֲחַלְקֵם בְיַעֲקֹּב וַאֲפִיצֵם בְיִשְָׁראֵל: (מ” ט, ז’ )
יעקב לא מרפה. הוא אף משתמש בלשון של קללה א ָרּור. ובכך הוא בעצם ממשיך את התוכחה שהוכיח אותם מיד לאחר מעשיהם:
עֲכְַרתֶּם אֹּתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְיֹּשֵׁב הָאֶָרץ בַכְנַעֲנִי ּובַפְִרזִי וַאֲנִי מְתֵׁי מִסְפָר וְנֶאֶסְפּו עָלַי וְהִכּונִי וְנִשְׁמַדְתִי אֲנִי ּובֵיתִי: (שם, פרק ל”ד, פסוק ל’).
אך בניגוד לכעסו של יעקב בזמן האירוע, שנבע מחשש מן התוצאות העלולות להתרחש כתוצאה ממעשה זה [נקמתם של אנשי המקום
עלולה לפגוע קשות ביעקב ובמשפחתו]. כיום, דקות ספורות לפני שהחזיר נשמתו לבורא עולם מביע את דעתו בלשון נחרצת.
כנראה “סחב” עימו שנים רבות מטען כבד של כעסים והתנגדויות למעשים אלו של שמעון ולוי, הפורצים ועולים במלוא עוצמתם בערוב ימיו.
למרות כל זאת, רש”י בפירושו על פסוק זה מעיר לנו הערה מעניינת:
אפילו בשעת תוכחה לא קלל אלא אפם…
גם בשעה שיעקב מרגיש רצון ויכולת לפרוק את המטען ולהוכיח באופן נחרץ את שמעון ולוי, אין הוא מקלל אלא אך רק את … כעסם
[מלשון חרון אף]. הוא כנראה מבין את מקור המעשה על חילול דינה אחותם, אך למרות זאת חושב שלא היה ראוי לבצעו ומוכיחם על כך.
בכל מקרה, יעקב מקפיד שלא לכעוס בעצמו יותר מידי, ומנתב את תוכחתו לבניו אך ורק למידה אחת שלהם, ולא “נסחף” בכעס.

מהו המסר?
מי מאתנו לא כועס. מי מאתנו לא משחרר את הכעסים על ילדים שפעמים “מוציאים אותנו מדעתנו”, או על חברים שאינם מפרגנים, כמו
גם על שותפים לעבודה ש”דורסים” חבריהם בדרך להצלחתם. במערכת צבאית לחוצה קורה לא אחת , שחייל כועס על מפקדו שאינו
מתחשב בו, או במקרים גרועים יותר אף מתעלל בו. לחילופין, מפקד ה”מרים קולו” כלפי פיקודיו כשחושב שאינם ממלאים משימותיהם
לשביעות רצונו. האם אנו מנסים לרסן במעט את הכעס, ולנתבו אך ורק לאפיק מוגדר? האם אנו חושבים על כך? אין זה קל כלל ועיקר.
יש לחץ פנימי, יש הצטברות רגשות המבקשות לבוא לידי ביטוי, ואנו מונעים מאיתם לפרוץ. זוהי עבודה פנימית קשה הדורשת נשיכת
שפתיים, עצירה וחשיבה נוספת לפני הוצאת מילים מפינו! לא לחינם דימו חכמים את הכועס ל”עובד עבודה זרה”, אולי בגלל שבשני
המצבים אדם “נסחף” ולא שולט במצב. נשתדל ללכת לאורו של יעקב גם במידה זו.