סבא שלי מצד אבא, סבא יוסף ז”ל, היה אדם מצחיק מאוד. כל מי שהכיר אותו, ידע לספר על בדיחותיו ועל מעלליו המצחיקים.  מידי פעם היה מותח מישהו, והכול מתוך ”הומור בריא”. העובדה שסבא יוסף לא שמע באוזניו, לא הפריעה להבין אותו. לפי הסיפורים, בילדותו הוא שמע מאה אחוז. שמיעתו הידרדרה עם השנים, עד אשר לא היה מסוגל לשמוע כלל.  סיפרו לנו כי הגורם לכך הייתה זריקת אבן של חבר בגיל הילדות (!), אשר פגעה באוזניו, והחלה להשפיע עליו בגיל מבוגר יותר, עד אשר בסופו של דבר, גרם לחרשות מוחלטת.

במאמר זה ננסה לעמוד על יחס ההלכה לאנשים חרשים לאור פסוק מפרשתנו.

הַקְהֵ֣ל אֶת הָעָ֗ם הָֽאֲנָשִׁ֤ים וְהַנָּשִׁים֙ וְהַטַּ֔ף וְגֵרְךָ֖ אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶ֑יךָ לְמַ֨עַן יִשְׁמְע֜וּ וּלְמַ֣עַן יִלְמְד֗וּ וְיָֽרְאוּ֙ אֶת ה֣’ אֱלֹֽקֵיכֶ֔ם וְשָׁמְר֣וּ לַעֲשׂ֔וֹת אֶת כָּל דִּבְרֵ֖י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּֽאת:      (דברים פרק ל”א פסוק י”ב)

 

הפסוק עוסק במצוות הקהל אשר חלה בחג הסוכות, אחת לשבע שנים. במסגרת מצווה זו עם ישראל עולה לירושלים בהמוניו, על נשיו וטפיו, לשמוע את קריאת התורה מפי מנהיג העם.
מתוך שניים מן הפעלים הנ”ל, לומדים חכמים במסכת חגיגה שתי הלכות בענייננו:

 

לְמַ֨עַן יִשְׁמְע֜וּ וּלְמַ֣עַן יִלְמְד֗וּ, ותניא: לְמַ֨עַן יִשְׁמְע֜וּ – פרט למדבר ואינו שומע, וּלְמַ֣עַן יִלְמְד֗וּ – פרט לשומע ואינו מדבר.              (תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף ג’ עמוד א’)

 

חרש ”רגיל” המצוין לגבי הלכות רבות הינו אדם הנולד חרש, עובדה המונעת ממנו גם ללמוד לדבר, ולכן הוא גם אילם. כלומר, חרש “רגיל” הינו חרש אילם. חרש זה נחשב לאדם ש”אין לו דעת” ולכן, אינו יכול לבצע קניינים למשל, ומנוע מקיום הלכות נוספות. יש הטוענים, כי מקור הדין נובע מכך כי בעבר, חרש אילם, היה נחשב לשוטה, ולא היה מסוגל לרכוש ידע ומיומנות, אך כיום, המצב שונה לגמרי. שכן, יש אמצעי עזר רבים, טכנולוגים ואחרים, המסייעים לחרש אילם ללמוד ולרכוש השכלה ומיומנויות רבות. לאור שינויים אלו, ולאור הגברת המודעות לנושא, חוקק “חוק שוויון זכיות לאנשים עם מוגבלויות” (התשנ”ח, 1998), וכך כתוב בסעיף 2 לחוק זה:

להגן על כבודו וחירותו של אדם עם מוגבלות, ולעגן את זכותו להשתתפות שוויונית ופעילה בחברה בכל תחומי החיים, וכן לתת מענה הולם לצרכיו המיוחדים באופן שיאפשר לו לחיות את חייו בעצמאות מרבית, בפרטיות ובכבוד, תוך מיצוי מלוא יכולתו

גם יחס ההלכה לבעלי מוגבלויות, ובכללן חרשים אלמים השתנה היום, לדעתם של פוסקים רבים.

במאמר זה אנו דנים במצבי ביניים. אדם כמו סבא יוסף, המסוגל לדבר אך אינו שומע. וכן, אדם השומע, אך אינו מסוגל לדבר (יכול לנבוע מפגיעה גופנית המנטרלת את כושר הדיבור).  אנשים כאלו, כשירים לרוב הדברים, אך במספר הלכות מצומצם אינם מחויבים. מן הפסוק המצוטט לעיל, אנו לומדים כי הם אינם מחויבים במצוות ”הקהל”.
ניתן להבין מדוע אדם שאינו שומע, פטור ממצוות הקהל, שהרי כל עניינה של המצווה, לשמוע את קולו של המלך, מדבר ומסביר את הפסוקים, ומנסה להלהיב ולהנגיש לעם את המצוות וטעמיהן, אך החרש לא “נהנה” מכך.
קשה לנו להבין, מדוע אדם השומע, אך אינו מסוגל לדבר, פטור ממצווה זו, הרי הוא שומע כל מילה היוצאת מפי המלך?  הגמרא שם דנה בשאלה זו, ומסבירה כי הסיבה לפטור של אילם, כיוון שאינו מסוגל ללַמד אנשים אחרים.      הגמרא שם מרחיבה ומגדירה שגם במצוות ”ראיה” (עלייה לירושלים בשלושת הרגלים, והקרבת קרבנות מיוחדים לחג) פטורים אנשים אלו, כמו במצוות ”הקהל”.

מהו המסר ?

למדנו כי אדם השומע ומבין את הנאמר לו, ויכול אף לקיים בעצמו את המצוות, אך מנוע מלהעביר אותם הלאה,  פטור ממצוות הקהל וראיה. ניתן לומר, שבמצוות הללו, אמנם חשוב מאוד לשמוע וללמוד, כל אחד לעצמו, אך אם אין אפשרות גם להקנות ידע לסובבים אותנו, למשפחה, חברים ותלמידים – ”העיקר חסר מן התוכן”.
כפי שתואר לעיל, כל המשפחה המורחבת עולה לירושלים, לראות ולשמוע, להפנים ולחוש את האווירה. אדם, אשר בהגדרה, לא מסוגל להעביר הלאה, אדם כזה לא מחויב במצווה זו.
בימים אלו של חשבון נפש ותשובה, ננסה ללמוד ולהפנים כמה שיותר, אך לא פחות חשוב, להעביר וללמד. בראש ובראשונה לבני המשפחה, אך בהמשך גם לחברינו, תלמידינו ומכרינו.

שבת שלום