בפרשה זו ה”חתן” הוא יעקב אבינו, אך בניגוד ליצחק אביו, הוא עצמו משתדל ומתאמץ למצוא את בת זוגו המיועדת. מכתת רגליו עד
“ארצה בני קדם” [מקום מגורי בית רבקה] ומגיע אל מקום הכינוס המקומי, הלא הוא באר המים. בעוד יעקב משוחח עם הרועים:
… וְָרחֵל בָּאָּה עִם הַצֹּאן אֲשֶׁר לְאָּבִיהָּ כִי ֹרעָּה הִוא: (בראשית, פרק כ”ט, פסוק ט’)
נקדים ונעמוד מעט על דיוק לשוני מעניין. בהפרש של ארבעה פסוקים, מציינת התורה פעמיים את העובדה שרחל באה עם הצאן.
פעם הראשונה בפסוק ו’, כאשר הרועים מספרים ליעקב עובדה זו: … וַיֹּאמְרּו שָׁלֹום וְהִנֵה ָרחֵל בִּתֹו בָּאָּה עִם הַצֹּאן, ופעם שנייה בפסוק
ט’ לעיל, התורה עצמה מספרת זאת. רש”י בפסוק ו’ עומד על כך, ומציין את ההבדל הקטן שבין שני הפסוקים:
הטעם באל”ף, ותרגומו אתיא.(פסוק ט) ורחל באה, הטעם למעלה בבי”ת ותרגומו אתת. הראשון לשון עושה,
והשני לשון עשתה:
הסבר: בפסוק ו’ הטעם [טעמי המקרא, המסומנים על המילים] מופיע על האות א’, כך שצריך לקרוא את המילה במלרע, ולכן תרגם
אונקלוס את המילה באה, בלשון הווה [עכשיו באה]. בפסוק ט’ הטעם מופיע על האות ב’, וקוראים את המילה במלעיל, ותרגומו באה בעבר.
עתה נעבור לתורף המאמר: ניתן להגדיר את המפגש כ”אהבה ממבט ראשון”. מייד כשרואה יעקב את רחל, מתמלא כוחות עזים, ובהינף יד
מסיר את האבן מעל פי הבאר, פעולה אשר בדרך נעשית ע”י מספר רועים לא קטן, ומשקה את צאן לבן דודו [אח רבקה אמו].
מעניין מאוד ההבדל בין שני מצבים דומים: אצל אליעזר עבד אברהם, רבקה משקה את גמליו, והוא כנראה יושב ומביט בה, לעומת יעקב,
שהוא משקה את צאנה, והיא יושבת ומסתכלת עליו…
עד לרגע זה, כל התקשורת ביניהם מתבצעת במבטים, ללא החלפת מילים כלל. הסיפור ממשיך, ומיד אחרי השקות יעקב את הצאן …
נושק לרחל, ומרוב התרגשות פורץ בבכי. [יש המסבירים את בכיו כי ראה ברוחו הנבואית, שאינם עתידים להיקבר יחדיו, עובדה אשר
ציערה אותו מאוד]. רק לאחר ”האירוע” הזה מספר יעקב לרחל מיהו, ומהי קרבתם המשפחתית. לא חלפו דקות רבות, וכבר מתוודע יעקב
למשפחתה, ובעיקר לאביה הדומיננטי. לבן מאוכזב מאוד מהעובדה שיעקב הגיע ללא נדוניה, בניגוד לאליעזר שבא למצוא אשה ליצחק
עם “נדוניה שמנה”. למרות זאת מזמין לבן את יעקב לשהות בביתם.
יעקב “החרוץ” מצטרף מיד ל”כוח עבודה” של לבן, והיה לאחד מעובדיו. לאחר חודש ימים, מרגיש לבן אי נוחות בכך שיעקב עובד ללא
תמורה, ופונה אליו :
… הֲכִי אָּחִי אַּתָׁה וַעֲבַדְּתַּנִי חִנָּם הַגִידָּה לִי מַה מַשְׂכְֻּרּתֶָׁך: (שם, פסוק ט”ו)
איזה שכר תרצה בעבור עבודתך? כיצד אוכל להשיב לך כגמולך על פועלך? שואל לבן את יעקב. יעקב כזכור נקשר לרחל מהרגע הראשון,
ואף התורה מציינת זאת במפורש: וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹּב אֶת ָרחֵל, ומייד מתרגם זאת לשפת המעשה ומשיב ללבן: וַיֹּאמֶר אֶעֱבָּדְָך שֶׁבַע שָׁנִים
בְָרחֵל בִּתְָׂך הַקְטַנָּה. שבע שנים מוכן יעקב להשקיע, ולא רואה בכך שום בעיה. כשיש מטרה באופק, כשיש אידיאל חשוב – הזמן עובר
מהר, ואכן התורה מציינת זאת במפורש:
וַיַעֲבֹּד יַעֲקֹּב בְָרחֵל שֶׁבַע שָׁנִים וַיִּהְיּו בְעֵינָּיו כְיָמִים אֲחָּדִים בְאַהֲבָּתֹו אֹּתָּׁה: (שם, פסוק כ’)
הגיע תום הזמן המוקצב, אך לבן “שוכח” את ההסכם. יעקב, אשר “סופר את הימים” מזכיר לו: הָּבָּה אֶת אִשְּׂתִּי כִי מָּלְאּו יָמָּי:ָ
לבן אכן “נזכר” וכבר החל לארגן את החתונה. יעקב הספיק להכיר את חמיו המיועד וחשש שהוא מתכנן לו תרמית, ולכן קבע עם רחל
סימנים. סיכמו ביניהם על “קוד סודי” שיעבירו ביניהם בליל כלולותם וכך יזהו אחד את השני.
אמנם, חששו של יעקב לא היה לשווא. לבן אחרי המשתה, נותן ליעקב את לאה במקום רחל. בעוד לאה צועדת, זיהתה אותה רחל והבינה,
שהולך להיות “פיצוץ”. יעקב לא ישמע את ה”קוד הסודי” ויקים קול צעקה, ולאה עלולה להיות מבוישת מאוד. כדי למנוע מצב זה, מסרה
רחל ללאה את ה”קוד הסודי”, וכך “עבר הלילה בשלום”. בבקרו של יום המחרת, כאשר יעקב מזהה את התרמית, מיד שוטח את טענותיו:
… וַיֹּאמֶר אֶל לָּבָּן מַה זֹּאת עָּשִּיתָׁ לִי הֲֹלא בְָרחֵל עָּבַדְּתִּי עִמְָּך וְלָּמָּה ִרמִיתָׁנִי: (שם, פסוק כ”ה)

מהו המסר?
כעסו של יעקב על לבן ברור מאוד. שהרי כבר בחתימת ההסכם חשש יעקב מן העתיד והגדיר במפורש את היעד: בְּ רָ חֵ ל בִּ תְּ ָך הַ קְּ טַ נָה – לא
רחל אחרת אלא בתך, לא בתך אחרת אלא הקטנה. כאשר ל א קיבל יעקב את המגיע לו כעס בצדק על לבן. אך יש לשאול, מדוע אין הוא
פונה לרחל? רחל הייתה “שומרת סוד”, קבלה “קוד זיהוי” באופן דיסקרטי וחשאי ביותר, הפרה את האמון שיעקב נתן בה ומסרה אותו
לאחותה. מדוע אין הוא כועס ומתרעם עליה? ויותר מכך: לאחר אירוע זה, יעקב ממשיך לעבוד עוד שבע שנים נוספות… כדי לקבלה.
בהמשך אף מציינת התורה את היחס המועדף של יעקב לרחל על פניה של לאה: וַיֶּאֱהַב גַם אֶת ָרחֵל מִלֵאָּה. הכיצד?
כנראה, שיש דברים גדולים יותר מ”אמון הדדי”. נכון, יעקב האמין ברחל, סמך עליה ש”בזמן אמת” לא תמסור סימן זה לאף אחד חוץ
ממנו. אך כששמע את סיפור הדברים ואת מניעיה של רחל, אשר חסה על כבודה של אחותה, ורצתה למנוע ממנה בושת פנים גדולה – לא
רק שלא כעס עליה יעקב, אלא גדלה הערכתו אליה עוד יותר. למרות זאת ואף על פי כן, אהבה יעקב אהבה עזה יותר מלאה.
אישה שמוכנה למסור את ה”סוד הגדול” ביותר שלה למען מטרה כזו, ראויה גם ראויה להיות אשתו האהובה.