השבת אנו קוראים פרשת ויקהל. בשנים ”רגילות” שאינן מעוברות ואין בהם שני חודשי אדר קוראים פרשת זו עם פרשת פקודי. ההסבר לכך: מכיוון שאורך השנים אינו זהה, שהרי בשנה מעוברת יש חודש נוסף (אדר ב’), ומכיוון שמחזור קריאת כל פרשיות התורה הוא שנה (מתחיל בשבת ראשונה שאחרי שמחת תורה עד השבת האחרונה שלפני שמחת תורה בשנה לאחריה) הוחלט בשנים שאינן מעוברות לחבר שתי פרשיות לאותה שבת כדי לסיים את “מחזור קריאת התורה השנתי” במועדו.
השנה כאמור, נקרא ”רק” את פרשת ויקהל, ובעז”ה בשבת הבאה, נסיים את ספר שמות ונקרא את פרשת פקודי.
רוב התכנים המתוארים בשתי הפרשיות אינו בגדר חידוש. כמעט כל מה שקראנו בפרשיות “תרומה” ו-“תצווה” (לפני שבועיים ולפני שלשה שבועות) חוזר ומתואר אצלנו. מדוע? הרי ידוע לנו שאין מילה מיותרת בתורה, ואפילו אותיות הכתובות בתורה נדרשות, הכיצד אם כן, יש לנו שתי פרשיות שלמות, שכל עיקרן אינן אלא חזרה על הנאמר בפרשיות קודמות?
כדי להבין זאת נעיין בפסוק הראשון של הפרשה הראשונה :
וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה’ לַעֲשֹׂת אֹתָם: (ל”ה, א’)
רש”י על הפסוק מתאר את מועד האסיפה הכללית :
למחרת יום הכפורים כשירד מן ההר, והוא לשון הִפְעִיל, שאינו אוסף אנשים בידים, אלא הן נאספים על פי דבורו.
כדי להבין את מועד המתואר ברש”י, נסקור בקצרה את התקופה שלפניה: משה רבנו עלה להר סיני שלש פעמים, כל פעם למשך ארבעים יום וארבעים לילה. בפעם הראשונה עלה מיד לאחר מעמד הר סיני (ז’ סיוון) , בפעם השנייה לבקשת סליחה מהקב”ה על חטא העגל (י”ח תמוז) , לאחר היענות של הקב”ה עלה משה בפעם האחרונה (א’ אלול) לקבל את לוחות הברית השניים, ואז ירד
ב-י’ בתשרי, הוא יום הכיפורים.
למחרת ירידתו מההר, לאחר שלמד את כל התורה, מלמד משה ומנחילה לעם. הוא אוסף בעצמו את האנשים ומקהיל את כולם ל”אסיפה לאומית”. משה נמצא ”בהתרוממות רוח” גדולה, מהימים בהם שהה עם בורא עולם, ומלמד בכל כוחו ומנחיל “למטה” את כל מה שקלט ולמד והפנים “למעלה”. הנושא המעשי הראשון שהוא מלמד הוא הקמת המשכן ותפירת בגדי הכהונה.
הפרשיות שלנו מתארות את “מפרט” המערכת שיש לבנות, ואותה מלמד משה את העוסקים במלאכה.
בפרשיות הקודמות קראנו את ספר החוקים וההוראות ( MANUAL בלעז) של המערכת, בפרשיות אלו אנו נחשפים לתרגומו הלכה למעשה.
משמעות החזרה הכללית של הדברים שלמדנו וקראנו לפני כן, ללמדנו, שאין להסתפק בספר החוקים, בכתיבת הוראות, ברשימת הנחיות כללית, אלא – יש ללמד, להדריך, להטמיע ולהחדיר מוטיבציה לכל העושים במלאכה.
לפרויקט בסדר גודל כזה, חשוב מאוד לבחור מנהל טוב ויעיל, שיצליח להניע את כל הנוטלים בו חלק.
כיצד בוחרים מנהיג? כיצד בוחרים מנהל פרויקט? מהי הדרך היעילה ביותר לבחור מנהל שבסופו של דבר יגרום להצלחת הפרויקט? נצטט פסוק שיטיל אור על שאלתנו:
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רְאוּ קָרָא ה’ בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה: (שם, ל’)
חכמים מתמקדים במילה “ראו”, ומוסיפים לנו מסר מעניין:
אמר רבי יצחק: אין מעמידין פרנס על הצבור אלא אם כן נמלכים בצבור… אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: משה, הגון עליך בצלאל? אמר לו: רבונו של עולם, אם לפניך הגון – לפָנָי לא כל שכן? אמר לו: אף על פי כן, לך אמור להם. הלך ואמר להם לישראל: הגון עליכם בצלאל? אמרו לו: אם לפני הקדוש ברוך הוא ולפניך הוא הגון – לפנינו לא כל שכן? (ברכות נ”ה.)
מהו המסר?
במינוי מנהיג / מנהל / אחראי ציבור יש לנהוג בחוכמה ובתבונה. המטרה היא שהמנהיג יוכל לסחוף את הציבור שלו, לעשייה ולביצועים. אם ננחית את המנהיג ללא הסכמת ה”מונהגים” – המוטיבציה של האנשים לא תהיה גדולה. וידוע, שכאשר אין מוטיבציה – הביצועים בהתאם. לכן הקב”ה מתייעץ עם משה, ולא מסתפק בכך, ומבקש לקבל אישור גם מהעם.
במישור הלאומי, ניתן לומר שהבחירות המתנהלות אחת למספר שנים, אכן מיישמות בגדול את הרעיון. אך נראה כי ניתן ליישם עיקרון זה בכל מינוי, גם ברמה המקומית, גם בקבוצות וארגונים שונים: יש להציג לציבור את כל הנתונים, את הכישורים ואת היכולות של המנהיג, ולקבל את הסכמתם מראש, ואז – תוצאות המנהיגות שלו יהיו טובות לאין שיעור.
שבת שלום
אזור קבצים מצורפים
