דוד פרי-חן
שליח לשעבר בשיקגו תשס“ט – תש“ע
כיום חוקר אבטחה באלביט
פרשת ויקהל נפתחת בציווי על שמירת השבת:
“וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה, אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: אֵלֶּה, הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר-צִוָּה ה’, לַעֲשֹׂת אֹתָם.
שֵׁשֶׁת יָמִים, תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן, לַה’; כָּל-הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה, יוּמָת.
לֹא-תְבַעֲרוּ אֵשׁ, בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם, בְּיוֹם, הַשַּׁבָּת.”
כידוע, ציווי זה איננו הפעם הראשונה בה מצטווים בני ישראל על שמירת השבת. למעשה, אין זו הפעם הראשונה בה מצווה הקב”ה על שמירת השבת גם בהקשר של בניית המשכן. פרק ל”א, החותם את הציווי על בניית המשכן, מסיים בציווי למשה על שמירת השבת. אם כן, גם בציווי על בניית המשכן, בפרשת כי-תשא, וגם בעשיית המשכן עצמה, בפרשת ויקהל, מוזכר הציווי על שמירת השבת.
חז”ל דרשו את הסמיכות בין הציווי על השבת למלאכת המשכן, וקבעו את מלאכות המשכן כבניין אב לל”ט אבות המלאכה שנאסרו בשבת:
“תניא כמאן דאמר כנגד עבודות המשכן. דתניא: אין חייבין אלא על מלאכה שכיוצא בה הייתה במשכן; הם זרעו – ואתם לא תזרעו, הם קצרו – ואתם לא תקצרו, הם העלו את הקרשים מקרקע לעגלה – ואתם לא תכניסו מרשות הרבים לרשות היחיד…” (שבת מ”ט:)
וכך מסביר רש”י על-אתר:
“כנגד עבודות המשכן – אותן המנויות שם בפרק ‘כלל גדול’ היו צריכין למשכן, ופרשת שבת נסמכה לפרשת מלאכת המשכן ללמוד הימנה”.אלא שעדיין נותר להסביר את ההבדל במיקום הציווי על השבת – בעוד שבציווי על המשכן, הציווי על השבת חותם את הפרשה, בתיאור מלאכת המשכן בפרשתנו, הציווי על השבת מופיע מיד בהתחלה, עוד לפני תיאור מלאכת המשכן עצמה.
ניתן להסביר, כי ההבדל נובע מהשוני שבין הציווי העקרוני לבין הביצוע המעשי: בציווי העקרוני, התיאורטי, השבת מופיעה בסוף העניין מאחר והציווי מביא לידי ביטוי את המהות, את העיקרון, ובהקשר כזה, איסור השבת הינו שולי לציווי על בניית המשכן. לעומת זאת, כאשר משה רבינו מגיע לקיום המעשי של בניית המשכן, הוא נדרש להקדים ולצוות על איסור בניית המשכן בשבת, מאחר וזהו התיחום הבסיסי ביותר בין הזמן המותר לבנייה, לבין הזמן האסור.הסבר נוסף ועמוק יותר מופיע בדברי השפת-אמת, המביא מדברי סבו בעל החידושי הרי”מ:
“ופירש מו”ז ז”ל כי קודם החטא סידר הכתוב מלאכת המשכן קודם מצות השבת, שהיו ימי המעשה הכנה לשבת. ואחר כך הוצרך להקדים השבת שבכח השבת יוכלו לתקן המעשה.” (שפת אמת, ויקהל תרמ”ז)
השפת אמת מסביר, כי ההבדל במיקום הציווי על השבת נובע מהפרשה המופיעה בין הציווי על מלאכת המשכן לבין הבנייה עצמה – פרשת חטא העגל. חטא העגל נבע מקלקול בכוח המעשה של בני ישראל, מהרצון לצאת מתחומו של רצון השי”ת. על מנת לתקן את החטא, נדרשו בני ישראל לתקן את כוח המעשה על ידי בניית המשכן דייקא, הדומה כל כך לעשיית עגל הזהב. בעוד שבעשיית העגל, הביא כוח העשייה לפריצת גבולות ויציאת עגל מסיכה, עשיית המשכן נובעת מכוחה של השבת, מתוך התבטלות לרצון השי”ת כפי שבאה לידי ביטוי בשביתה ממלאכה. לכן פותחת פרשיית עשיית המשכן בציווי על השבת, על מנת להדגיש שכל הבנייה נובעת מההבנה היסודית שהשבת קודמת לעשייה, וההתבטלות לרצון ה’ קודמת לבנייה עצמה.
לעומת זאת, בציווי העקרוני שקודם החטא, שבת חותמת את המעשה, ולא קודמת לו. אם לאחר החטא, שבת נועדה להגביל את עולם המעשה ולתחום אותו, כפי שבא לידי ביטוי באיסור עשיית מלאכה, בעולם שקודם החטא שבת מקבלת משמעות אחרת. היא לא נועדה להגביל את עולם המעשה, אלא לשמש לו כשיא ופסגה. בעולם הזה, כל המעשים מהווים הכנה לשבת, ומובילים אליה.
ביטוי יפה לעיקרון הזה, ולראיית עולם המעשה כמאפשר את השבת, ניתן לראות כבר בציווי על השבת בפרשיית ירידת המן:
“וַיֹּאמֶר ה’ אֶל-מֹשֶׁה, הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן-הַשָּׁמָיִם; וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר-יוֹם בְּיוֹמוֹ, לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם-לֹא. וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי, וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר-יָבִיאוּ; וְהָיָה מִשְׁנֶה, עַל אֲשֶׁר-יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם.” (שמות ט”ז)
לפי הפשט, ניתן היה להבין את המילים “והכינו את אשר יביאו והיה משנה” שבזמן לקיטת המן ביום שישי התברר שהוא מכיל כמות כפולה. אך חז”ל למדו מן הפסוק את חובת ההכנה של צורכי השבת מראש:
“מכאן שילקט אדם מערב שבת לשבת” (מכילתא דרשב”י, ט”ז ה’)
ששת ימי המעשה אינם מוגבלים על ידי קדושת השבת, אלא מאפשרים אותה. על ידי ההכנה והעשייה קודם השבת, מתאפשרת הכניסה לשבת כשהכל כבר עשוי ומוכן. העשייה הקודמת לשבת מאפשרת מרחב שבתי, מרחב בו אין מלאכה, כי אין בה צורך. מרחב שכזה, קיים לעצמו בלי להזדקק לשום דבר חיצוני, בהרמוניה מלאה, וזו השבת שקודם החטא, שהיא מעין עולם הבא.
לתגובות: dprichen@gmail.com
