מי מאתנו אינו מארח בביתו חברים, מכרים או בני משפחה? לקראת בוא האורחים, בני הבית עסוקים בהכנות קדחתניות: בישולים, אפיה,
ניקיון הבית – העיקר, שבסופו של דבר יהיה נוח לחוסים בצל קורתנו. הסעודה כוללת מיטב המאכלים, שיחה נעימה תוך כדי, מנה אחרונה
טעימה ומעוצבת לקראת סיום, וכולם שמחים ומרגישים היטב. תוך כדי הסעודה ומייד לאחריה הכלים נערמים על השולחן, ו יש אורחים
המרגישים צורך לסייע ומבקשים להשתתף ב”מאמץ” של פינוי הכלים למטבח. האם נאמר להם באדיבות ובנימוס: אתם האורחים, פטורים
מכל מטלה, תמשיכו להרגיש בנוח מסביב לשולחן, או שמא נענה לבקשתם, ו”נרשה” גם להם להשתתף בפינוי השולחן?
ננסה לענות על שאלה מעין זו, לאור מאמר חכמים על פסוק בפרשתנו.

וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאּו אֵת אַבְּנֵי הַשֹּׁהַם וְאֵת אַבְּנֵי הַמִלֻּאִים לָאֵפֹוד וְלַחֹשֶׁן : (שמות, ל”ה, כ”ז)
פרשיותינו מתארות את בניית המשכן וכליו ואת עשיית בגדי הכהונה, לאחר פירוט הציווים על כך בפרשיות תרומה ותצווה.
התורה מתארת בפרוטרוט את ההתלהבות וההשתתפות של העם בפרויקט זה. חלקם תרמו חומרים שונים להקמת המשכן (זהב, כסף,
נחושת, תכלת, ארגמן ועוד), המוכשרים יותר סייעו בפועל בהקמת המשכן, נשים “חכמות לב” השתתפו במלאכת יצירה כגון טוויה וכד’.
כל המחנה היה בתחושה של “התרוממות רוח”, ועל כולם “ניצחו” שני אנשים: בצלאל משבט יהודה, ואהליאב משבט דן שהיו כנראה
מוכשרים מאוד, ומכירים “פרק בהלכות ניהול עובדים”.
הפסוק לעיל, מתאר את תרומתם של הנשיאים ל”מאמץ הלאומי”. תרומתם הייתה משמעותית מאוד גם בתוכן וגם בערך הכלכלי, שהרי
אבני השהם ואבני המילואים היוו מרכיבים חשובים מאוד בשנים מבגדי הכהן הגדול, החשן והאפוד, וערכם הכספי גבוה מאוד.
בכל אופן יש להבין ולהסביר את התייחסות התורה דווקא למאמץ זה, כאשר חלקים גדולים בעם היו שותפים פעילים בפרויקט.
על כך ננסה לענות לאור המדרש הבא:
אמר רבי נתן: בשעה שנתעסק משה במלאכת המשכן לא רצה ליטול עצה מנשיאי ישראל והיו נשיאי ישראל
יושבין ושותקין ואומרין : עכשיו יצטרך לנו משה . כיון ששמעו שהעבירו קול במחנה שנאמר: וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה
דַיָּם )שמות, ל”ו, ז'( אמרו: אוי לנו שלא היה לנו שותפות במלאכת המשכן. עמדו והוסיפו דבר גדול מעצמם
שנאמר: וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאּו אֵת אַבְּנֵי הַשֹּׁהַם (אבות דרבי נתן נוסחה א פרק יא )
הנשיאים היו ראשי העם.;; כל שבט מינה לעצמו נשיא, והוא היה בעצם “מנהיג השבט”. מדוע משה החליט שלא להיוועץ עם אותם נשיאים
בכל מהלך בניית המשכן? מדוע לא שיתף את ראשי העם, ”שותפיו בהנהגת העם”, במהלך כל ה”פרויקט”?
על כך עונה הרב אפשטיין בספרו “תורה תמימה”, בפירושו על הפסוק לעיל:

ואולי יש לומר, משום שמעשה המשכן הראה הקב”ה למשה בתמונה של אש, והורהו כל פרטיו ודקדוקיו עד
שלא נראה לו מקום להסתפק… ושוב אינו כ ְּבוד המקום, שאחר דבריו יטכס עצה עם אנשים.
לפי הסבר זה , אמנם משה ידע את כל המלאכה לפרטיה ודקדוקיה, שהרי היה לו “מורה” מעולה )הקדוש ברוך הוא(. אך למרות זאת,
אנו למדים מהמדרש לעיל, שהנשיאים “לא חשו בנוח “. למרות היותם מנהיגים, כל אחד בשבטו, הם לא השתתפו ולא שותפו ב”פרויקט
לאומי” זה, והיו כביכול ”מחוץ לתמונה”. מסיבה זו הרגישו צורך עז לתרום משהו ייחודי ומשמעותי משלהם, ולכן התורה מספרת לנו על כך.

מהו המסר?

פעמים, אנו מרגישים, שאם נטיל מטלה על מישהו שאנו חפצים בייקרו, הרי שאיננו עושים לו “שירות טוב”. בדוגמא שהובאה בתחילת
המאמר: האורחים אשר מתארחים בביתנו, “סעדו כטוב ליבם ביין”, ומרגישים צורך לתרום לסידור הבית ולהחזרת הסדר על כנו עם תום
הסעודה. במקרים אלו, הסכמה והיענות שלנו לבקשתם, דווקא היא, החסד האמיתי. יש “לחוש” את האחר, ואם הוא רוצה מאוד לעשות,
להשתתף ולסייע הרי שאין למנוע זאת ממנו. החברות והשותפות פעמים נמדדת דווקא בהטלת מטלות ובשיתוף עשייה ולאו דווקא בנתינה
חד צדדית כלפי הצד השני.