תהילה פלדמן
שליחה בקנזס סיטי
פרשת השבוע, ויקרא, מציגה שני סוגים של קורבנות חטא: החטאת והאשם. שניהם מובאים כאשר אדם חוטא, אך הם משקפים סוגים שונים של טעויות ודרכים שונות לכפרה.
קורבן החטאת מובא כאשר אדם חוטא בשוגג—כאשר הוא סוטה מן הדרך הנכונה מבלי שהתכוון לכך. הרמב”ן מסביר כי המילה העברית לחטוא קשורה למונח שמשמעותו חץ המחטיא את מטרתו, דבר שמתחבר לרעיון של אדם “המחטיא את המטרה” בהתנהגותו. קורבן החטאת מאפשר הכרה בטעות ותיקונה.
קורבן האשם, לעומת זאת, מובא על חטא חמור יותר—כזה שללא כפרה עלול להוביל להרס מוחלט. הרמב”ן מצביע על סיפורם של אחי יוסף, המודים באשמתם לאחר שמכרו אותו, ומשם הרמב”ן לומד אצ המשמעות של המונח אשם. חטאם היה כה חמור, שלכאורה, הוא בלתי ניתן לתיקון. קורבן האשם נדרש עבור עבירות הנמצאות ברמה שונה לגמרי מזו של החטאת.
וכאן עולה עניין מעניין: התורה מחייבת גם אשם תלוי כאשר אדם אינו בטוח אם חטא. הדבר נראה מנוגד להיגיון—כיצד חטא לא ודאי נחשב חמור יותר מחטא ודאי? הרמב”ן מציע תובנה פסיכולוגית עמוקה: כאשר איננו בטוחים אם עשינו מעשה לא נכון, אנו נוטים להצדיק את עצמנו ולהתחמק מאחריות. אנו ממעיטים בחומרת הטעויות שלנו, מה שמקל עלינו להמשיך בהן. בכך שהתורה מחייבת אשם תלוי, היא כופה על האדם להתמודד ברצינות עם מעשיו, גם אם הוא בספק.
הבדל מהותי נוסף הוא שהאשם נוגע רק ליחידים. קהילה שלמה יכולה להביא חטאת אם חטאה בשגגה יחד, אך אין קורבן אשם לקבוצה. הרב סולובייצ’יק מסביר כי בעוד שאדם יחיד עלול, לפחות תיאורטית, להיכחד בגלל חטאיו, עם ישראל בכללותו לעולם לא יכלה. הברית של ה’ מבטיחה את קיומם של ישראל לנצח.
רעיון זה מתחזק בהפטרת השבוע מספר ישעיהו, שם ה’ מבטיח לעם ישראל: “מָחִיתִי כָעָב פְּשָעֶיךָ וְכֶעָנָן חַטֹּאתֶיךָ, שׁוּבָה אֵלַי כִּי גְאַלְתִּיךָ.”
אנו מתפללים, שבעת כניסתנו לחודש ניסן, נזכה להבטחות הגאולה של ה’.
“וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה.”
לתגובות: redhed93@gmail.com
