עוד קצת יותר מחודש נשיר בליל הסדר בין היתר: מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? .. שבכל הלילות אנו אוכלים חמץ ומצה, הלילה הזה, הלילה הזה כולו מצה … במאמר זה נעסוק בחמץ ומצה, אך לשם שינוי, לא בהקשר של פסח.

כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה’ לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה’

(ויקרא פרק ב’ פסוק י”א)

פרשתנו, הפותחת את ”ספר הקרבנות” מתארת את סוגי הקרבנות השונים, ובין היתר מתואר קרבן מנחה. מנחה הינה ”קרבן הפשוט” העשוי מסולת, בלולה בשמן [ברוב המנחות] וחלקה הקטן מוקטר על המזבח. התורה מזהירה אותנו באופן ברור ונחרץ כי החלק ”העולֶה” על המזבח אסור שיהיה עשוי מחמץ. אין להכין בלילה לקרבן מנחה העשויה משאור או דבש, אשר בסופו של תהליך יוקרב. התורה חוזרת על האיסור הנ”ל גם בפרשה הבאה:

לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ חֶלְקָם נָתַתִּי אֹתָהּ מֵאִשָּׁי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁם: (ויקרא פרק ו’ פסוק י’ )

הגמרא (מסכת מנחות נ”ו עמוד ב’) לומדת מן הכפילות הנ”ל דין מעניין:

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: הכל מודים במְחַמֵץ אחר מְחַמֵץ שהוא חייב.

בעל ”התורה תמימה” מסביר, כי הלימוד התלמודי נובע משינוי הפעלים בפסוקים לעיל: בפסוק הראשון כתוב תֵעָשֶׂה ואלו בפסוק השני כתוב תֵאָפֶה . מסיקה הגמרא, שאם הבלילה הינה חמץ, כל פעולה ופעולה הנעשית עמה, עוברים שוב ושוב על האיסור: לישה, עריכה [סידור הבצק] ואפיה – כל אחת מן הפעולות תחייב את העושה אותה. דין זה מקובל גם על בעל הדעה המחייבת רק פעם אחת על איסור מסוים. למשל: איסור להטיל מום [לפגוע פגיעה גופנית] בבהמת בכור – לפי דעה אחת, אדם המטיל מום בבהמת בכור פעם אחר פעם, חייב רק על הפעם הראשונה. לפי אותה דעה, אצלנו, יהיה חייב על כל פעולה המתבצעת בבלילת החמץ.

מה ”הסיפור” של החמץ? מדוע התורה דואגת להרחיק אותנו מעשיית החמץ? מדוע אסור להקריב חמץ על המזבח? ספר החינוך [חכם אשר חי לפני כשבע מאות שנה, המתאר בספרו את כל המצוות] כותב בפתיח של מהות המצווה [שורש המצווה] : שרשי מצוה זו נעלמים עד מאוד למצוא אפילו רמז קטן מהם. אומר ”ספר החינוך” כי, אין לנו יכולת להבין את עומק הדברים. אבל מכיוון שהוא כתב את הספר לבנו, ומטרתו “להרגיל הנערים ולהטעים להם בתחילת בואם לשמוע דברי ספר” הוא מנסה בכל אופן ”לתת טעימה” בהבנת המצווה:

…ואמר ענייני הקרבן כולם לעורר מחשבת המקריב, ולפי המעשה ההוא יקח דמיונותיו בנפשו, הכל כאשר כתבנו כבר, ועל כן בהרחיק החמץ, שהיה נעשה בשהייה גדולה מקרבנו, יקח דמיון לקנות מהזריזות והקלות והמהירות במעשה השם ברוך הוא, וכמו שאמרו ז”ל באבות (פרק ה’ משנה כ’): הוי קל כנשר ורץ כצבי וגיבור כארי לעשות רצון אביך…

החמץ מסמל ”השתהות”. תהליך ההחמצה לוקח זמן, והתורה מחנכת אותנו לפעול בזריזות. לעשות הכול ביעילות ובמהירות, כנאמר במסכת אבות, הוי קל כנשר ורץ כצבי בכל מעשה חשוב וחיוני. כך הוא מוסיף ומסביר את האיסור בתוספת דבש למנחות, בצורך לדאוג “לאכילה בריאה ונכונה”, שכן: הוא סבה לדמיון שימעט האדם מלרדוף אחר המאכלים המתוקים לחיכו כמנהג הזוללים והסובאים, ימשכו לעולם אחר כל מתוק, ולא יתן בו כי אם אל המאכלים המועילים לגופו וצריכים למחייתו ושומרים בריאות אבריו.

כיוון אחר לגמרי, מציג הרב יואל בן נון [במאמר: ”חמץ ומצה בפסח, בשבועות ובקרבנות הלחם”] : השאור, החמץ והדבש, הם היעד והתכלית הסופית שאליהם שואף כל חקלאי מראשית עבודתו, ומבטא גם עושר והצלחה, לעומת המצה, המבטאת עצירת תהליך באמצעו, והיא בבחינת ”חסרון המצפה עדיין לשלמות”. על פי עיקרון זה, מסביר הרב בן נון את האסור להקריב חמץ: …עמידת האדם לפני בוראו, מתוך הרגשת קטנות ואפסות, ובתחושת ”לך ה’ הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד”…

מהו המסר ?

לפי שני הטעמים לעיל, הדין של ”מחמץ אחר מחמץ”, מלמדנו שאין לחשוב כי אם עברנו פעם אחת על אסור חמץ, אחר כך ”הכול חופשי”. המצה “מחנכת” אותנו לזריזות ויעילות, וגם לצניעות וענווה. אין ”להישאב” אל “הנוח והמקובל”, גם אם כבר נכשלנו פעם אחת, יש להתמיד ו”לשמור על המסגרת” בכל עת ובכל זמן.

[הרחבה על קרבן מנחה במאמר “איכות מול כמות” לפרשת ויקרא, תשס”ט.

פירוט הקרבנות השונים מתואר במאמר ”חביבה מצוה בשעתה”, לפרשת ויקרא , תשע”א

הרחבה בנושא איסור הטלת מום בבכור במאמר ”פטר חמור”, פרשת בא, תשע”ג]

שבת שלום

לתגובות: rafi.zeberger@gmail.com