עדיין לא הספקנו להחזיר את מחזורי ראש השנה בחזרה לארון, וכבר אנחנו חוזרים חזרה לפרשיית העקידה, מתוך מהלך פרשיות ספר בראשית. מצד שני, אם טרם החזרנו את המחזור למדף, אולי ננצל את ההזדמנות ונחזור נפתח את המחזור, ונקרא את פרשיית העקידה דווקא מתוכו. בקריאת הפרשייה מתוך דפי המחזור, קשה להתעלם מההקשר הכללי שבה היא נקראת. למעשה, נראה שקריאת הפרשה בראש השנה מתפקדת יותר כתפילה מאשר כקריאה בתורה:
“עוד יזכור לנו אהבת איתן, אדוננו, ובבן הנעקד ישבית מדיינינו”.
וכך גם מקדים האברבנאל לפרשיית העקידה, כאשר הוא מרחיב זאת לתפילות כל השנה כולה:
“הפרשה הזו היא כל קרן ישראל וזכותם לפני אביהם שבשמים, ולכן היא שגורה בפינו בתפילתנו כל היום”
ייתכן, והאברבנאל רומז גם לסיבה שבגללה העקידה מוזכרת ברבות מתפילותינו. מעבר לגדולת מעשיהם הפרטיים של אברהם ויצחק כפי שבאים לידי ביטוי בעקידה, מהווה העקידה סמל ואבטיפוס לעקידות הרבות של ממשיכי דרכם. כמו רבים ממעשי האבות, עליהם נאמר “מעשה אבות סימן לבנים”, כך גם מעשה הקרבן של אברהם הולך ומופיע שוב ושוב על ידי בניו של אברהם.החל מקרבנות האדם של המשליכים עצמם על קידוש השם, דרך קרבנות הבהמה העולים בבית המקדש ועד לקרבנות היומיומיים של אדם המקריב את יצרו על מזבח עבודת ה’, יסוד כולם הוא בקרבנו הראשון של אברהם. כאשר המדרש (ספרא בחוקותי, פר’ ח’, ז) רואה את אפרו של יצחק כצבור ומוטל על גבי המזבח עד היום, הוא למעשה טוען שאפרם של קרבנותיהם של ישראל עולה על אותו המזבח שעליו עלה יצחק בשעתו.
לאור מיעוט הפסוקים המתארים את הליכתם של אברהם ויצחק אל הר המוריה, מקורות רבים, החל מהמדרשים ועד להוגי זמננו, נזקקו לתיאור מפורט יותר של הליכתם זו. מה הרגיש אברהם בשעה שהלך לעקוד את בנו, מה הוא האמין שיקרה כשיגיע להר, ועל מה הוא דיבר עם בנו הן רק חלק מהשאלות שעליהן המקורות הללו מנסים לענות.
מתוך נקודת המבט הנ”ל, של העקידה כאבטיפוס לקרבנות, נראה שתיאור הליכתם של אברהם ויצחק אל הר המוריה מקבל משמעות עמוקה ונרחבת יותר. כעת, התיאור איננו רק של אברהם ובנו הצועדים אל עבר עקידתו של האחרון, כי אם תיאור של המקריבים כולם, לאורך כל הדורות. אם נמצא לדוגמא, שאברהם מתואר כמי שהולך באופן מסוים אל עבר עקידת בנו, תעלה מכך מעין דרישה או אולי שאיפה להליכה שכזו גם מאת המקריבים בדורות הבאים.
בהקשר הזה, מעניין לקרוא את תיאוריהם של שני הוגים, שניהם פחות או יותר בני זמננו, אשר משרטטים את תחושותיהם של אברהם ויצחק בהליכתם אל העקידה.
התיאור הראשון מגיע מכתביו של הראי”ה קוק, בפירושו לעקידה בסידור עולת ראי”ה (א’ פ”ז):
“לא בכפיפת קומה ולא בכשלון כח הלך הישיש הקדוש הזה, לקראת העובדה המפליאה הזאת, שהיא ההיפוך מכל ארחות טבע נפשו של האדם, כי אם בקימה, במלא הקומה ואזירת החיל, כל המשכת הליכתו היתה תכונת כח המושך, של מלא האהבה הרוממה העליונה…”
לפי הראי”ה, לא רק שאברהם השכים בבוקר על מנת לצאת לדרכו, אלא גם ההליכה עצמה היתה הליכה מלאת שלמות ושלווה פנימית, בזקיפת קומה שנובעת מאהבה טהורה לרבש”ע. אהבתו לבנו התאחדה והיתה לאחת עם אהבתו לאלוקיו, ומתוך כך הוא צעד בוודאות פנימית ביחד עם בנו.
מאידך, אצל הרי”ד סולובייצי’ק אנחנו מוצאים תיאור שונה בתכלית:
“הקב”ה אומר לו לאברהם: …אל תשלה את עצמך, כי לאחר שתשמע בקולי ותעלה את בנך לעולה, אתן לך בן אחר במקום יצחק. כשיצחק יישחט על גבי המזבח – תישאר גלמוד וערירי… כמו כן אל תחשוב, כי יעלה בידך לשכוח את יצחק ולהסיח את דעתך ממנו. כל ימיך תהרהר בו. אני מעוניין בבנך אשר אהבת ותאהב לעולם. לילות של נדודי שינה תבלה ותחטט בפצעיך הנפשיים. מתוך שנתך תקרא ליצחק, וכשתיקץ תמצא את אוהלך שומם ועזוב. חייך ייהפכו לשרשרת ארוכה של ייסורי נפש. ובכל זאת אני תובע את הקורבן הזה.”
שני התיאורים הללו, של הראי”ה מחד ושל הרי”ד מאידך, אינם רק תיאורים של אירוע שהתרחש בעבר, אלו הם תיאורים חיים שאמורים להתרחש בעולמנו הדתי והאמוני יום יום, בכל קרבן ובכל ויתור שאנו מקריבים על מזבח האמונה.
