מפרשתנו ועד סוף ספר בראשית מוקד ה”סיפור” ה ינו יוסף בכור רחל, אשתו האהובה של יעקב. ננסה מעט לעמוד על טיבו של יוסף
והקשר המיוחד בינו לאביו. סיפור הפרשה מתחיל בהיות יוסף נער בן שבע עשרה, כאשר משפחת יעקב הענפה שכנה באזור חברון.
יוסף היה בחור “עצמאי” ביחס לשאר אחיו. מצד אחד היה רועה צאן יחד עם אחיו, אך כנראה לא היה “שותף חבר” שלהם. יוסף ראה ובחן
התנהגותם של אחיו , כמתואר בפסוק:
… וַיָּבֵא יֹוסֵף אֶת דִּבָּתָם ָרעָּה אֶל אֲבִּיהֶם: (בראשית, פרק ל”ז, פסוק ב’)
יוסף לא יכול היה לשתוק. כל מה שראה וחשב כי אינו תקין סיפר לאביו אוהבו. הוא חשב כי מעשיהם אינם ראויים, וביקש לגרום בכל דרך
אפשרית להפסקתם. במאמר של רש”י נלמד לכאורה ביקורת של חז”ל על דרכו זו, אך בהמשך ננסה להבין את המניעים:
כל רעה שהיה רואה באחיו בני לאה היה מגיד לאביו: שהיו אוכלין אבר מן החי, ומזלזלין בבני השפחות
לקרותן עבדים, וחשודים על העריות. ובשלשתן לקה: על אבר מן החי (לעיל פסוק ל”א) וישחטו שעיר עזים
במכירתו, ולא אכלוהו חי. ועל דיבה שספר עליהם שקורין לאחיהם עבדים, (תהלים קה יז) לעבד נמכר יוסף. ועל
העריות שספר עליהם, (להלן ל” ט ז’) ותשא אשת אדוניו וגו’:
על כל אחד מסיפורי הדיבה שסיפר יוסף על אחיו לקה מאוחר יותר. במכירת יוסף שחטו אחיו שעיר עיזים, ובכך לקה על כי סיפר לאביו
שאחיו אכלו “אבר מן החי” האסור מן התורה. יוסף נמכר לעבד על כי הלשין לאביו שאחיו בני לאה קוראים לבני השפחות עבדים.
וכן, אשת פוטיפר ניסתה לפתות את יוסף לעבור על איסורי ערווה ללא הצלחה, אך הפיצה ברבים כי יוסף נכשל בעוון זה, וכל זה כעונש
על כי סיפר לאביו שאחיו נכשלו בעריות.
פרשנים מנסים להסביר את מניעיו של יוסף באופנים שונים, נזכיר את הסברו של “ספורנו”, אשר חורז את כל מחשבותיו של יוסף
ב”נערותו”, ובחוסר הבנת המעשים שראה אצל אחיו. שפתי חכמים מסביר את טעותו של יוסף בכל אחד מן הנושאים:
אבר מן החי היה לא אחר מאשר “בן פקועה” המותר באכילה (בן פקועה – עובר היוצא מבטן אמו לאחר שחיטתה) . בני לאה קראו לאחיהם
”בני שפחות”, אך לא מתוך זלזול, אלא ”מתוך שנוח לאנשים למיין אנשים אחרים, ולקרוא להם בשם קיבוצי”, כמו אלו הקוראים בימינו:
”אשכנזים”, ”ספרדים” וכדו’. בנושא גילוי עריות טעה יוסף, כאשר ראה את אחיו שהיו ”משתמשים באשה במסגרת עסקי משא ומתן”,
ולא ידע כי אין איסור זה נוהג במצבים אלו של עבודה ועסקים .
אמנם כוונותיו של יוסף היו טובות וחינוכיות, מפני שחשב כי כדאי לאבא לדעת על כך, על מנת שיוכל להוכיחם על מעשיהם . בכל אופן
נענש על כך, כיוון שהיה צריך להוכיח את האחים בעצמו, ורק אם לא היה עוזר, ללכת ולספר לאבא, ומשלא נהג כך – נענש.
על יחסו של יעקב ליוסף נלמד מהפסוק הבא:
ו ְיִשְָׂראֵל אָּהַב אֶת יֹוסֵף מִּכָּל בָּנָּיו כִּי בֶן זְקֻנִּים הּוא לֹו וְעָּשָה לֹו כְתֹנֶת פַסִּים: (שם, פסוק ג’)
התורה לא מסתירה את אהבתו המיוחדת של יעקב ליוסף, והעדפתו על פני שאר האחים. פעמים יש להורה אהבה לאחד מהילדים יותר
על פני השאר, ”תופעה” אשר יכולה לקרות בכל “משפחה טובה”. אצל יעקב יש הסבר גלוי וידוע להעדפה זו, שהרי יוסף הוא בנו הבכור
של אשתו האהובה. יעקב קונה רק ליוסף בגד מיוחד, יקר ומשובח, ובכך הוא ”מודיע לכולם” מיהו ה”בן האהוב” של אבא. התורה ממשיכה
מיד ומספרת לנו כי העדפה זו גרמה לשנאת האחים כלפיו, ואמנם חכמים מבקרים את יעקב על התנהגות זו.
אמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל
שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו – נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו
למצרים. (מסכת שבת דף י’ עמוד ב’)ק
בספר ”הדר התורה” מסביר הרב איתן שנדורפי כי יעקב נהג כך כלפי יוסף, כיוון שהיה יתום מאמא, ולכן עשה לו מעין ”העדפה מתקנת”
(עמוד 239). הבעייה הייתה שהוא לא שיתף והסביר לבניו את מניעיו .

מהו המסר?
שלשה מסרים חשובים למדנו מחלק זה בסיפורו של יוסף. האחד: “המטרה אינה מקדשת כל אמצעי”. יוסף “בצדקותו”, מנסה להניא את
אחיו מלחטוא, וחושב שעל ידי סיפור הדברים לאביו יגרום לכך. במקרים מסוימים מותר לעשות כן, אך הוא כנראה ”הזדרז” ולא ניסה
קודם כל לדבר על ליבם בעצמו. מסקנה: בכל דבר, העיתוי וסדר הפעולה חשובים מאוד.
המסר הנוסף: לא לשנות בין הילדים. חז”ל הדגישו ואמרו: לעולם לא לבצע זאת. אם קונים בגד לאחד, יש לדאוג גם לאחים האחרים. אם
ילד הולך לחוג מסוים, יש להציע גם לשאר האחים. אם אחד יוצא לטיול, יש לקחת גם את שאר הילדים, וכן הלאה בכל מהלך חיי
המשפחה. בפועל, לא כולם צריכים לקבל אותו דבר שהרי חֲ נְֹך לַ נַעַ ר עַ ל פִּ י דַ רְ ּכֹו )משלי כ”ב, ו'( , אך כולם צריכים ל”הרגיש” שהעובדה
שהם לא מקבלים אינה נובעת מהעדפה של האחד על פני השני!. יש רגישות מאוד גדולה ל”עוולות” שמבוצעות על ילד. תחושות אלו
יכולות להיות טמונות בלב הילד, ו”לפרוץ החוצה” לאחר שנים רבות. מסר זה ניתן ליישם גם במסגרות אחרות: עבודה, צבא תנועת נוער
וכד’. כל מקום אשר יש מספר חברים בעלי “מעמד” שווה, ואם אחד מקבל ייחס שונה ומפלה לטובה, הדבר יכול להשפיע באופן שלילי על
שאר חברי הקבוצה. למרות האמור לעיל, יש לזכור את הכלל “קנאת סופרים תרבה חוכמה”, ניתן ואף רצוי ליצור “מתח חיובי” ול”צ’פר”
אדם שמצליח לעמוד במשימה / מטלה בכבוד, אך לשים לב, שלא להעדיף “סתם כך” את האחד על פני השני.
המסר השלישי ואולי החשוב מכולם: לדבר. להסביר לאחרים פעולות לא ברורות. לפתוח דברים ולשוחח עליהם, ולא להשאירם מעורפלים.