מוטב יפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים

פרשתנו מתארת "סיפור שלא היה מבייש" אף סופר מודרני.  ננסה לעמוד על קנקנו וללמוד לקח חשוב מאוד לחיים.
לאחר מכירת יוסף חזרו הבנים לבית האבא הזקן (בן מאה ושמונה) עם כתונת הפסים (אותו בגד שיעקב רכש ליוסף מאהבתו אליו) הטבולה בדם. יעקב כמובן הכיר את הבגד ומייד הסיק:
חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ , טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף (בראשית פרק ל"ז פסוק ל"ג).
כל בניו ובנותיו (עם כל בן, נולדה אחות תאומה !) ניסו לנחמו, אך יעקב סירב להתנחם. מצב קשה זה, הביא את האחים לכעוס על אחיהם יהודה.  האחים הטילו עליו את האחריות לתוצאה הקשה. הם טענו כלפיו, כי אילו היה מציע להשיב את יוסף אל האבא, היו שומעים לו, כשם ששמעו לעצתו למוכרו.  בעקבות כך, קרנו של יהודה ירדה והוא "נטש" אותם לכיוון חירה (שם של אדם) העדולמי. הוא כנראה התערה בתוכם, עד כדי מציאת אישה כנענית מקומית, ביתו של שוע [הגמרא מפרשת את המילה "כנעני": אישה בת "סוחר ממולח"].   נולדו להם שלושה ילדים: עֵר, אונָן ושֵלָה.  יהודה חיתן לער בכורו את תמר, וכאן מתחילה הטרגדיה הראשונה:

וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע בְּעֵינֵי ה' וַיְמִתֵהוּ ה':                (שם, פרק ל"ח, פסוק ז')

לפי הסברם של חכמים, עֵר "חרד" מאוד ליופייה של תמר אשתו, ולכן "דאג" שלא יהיו לה ילדים "שיכחישו את יופייה".  על כך נענש ומת. יהודה ביקש מבנו השני לקיים מצוות ייבום [אחי המת מייבם (מתחתן) את אשת אחיו, והילדים שלהם בעצם "ממשיכים את הזרע של האח המת"], ולקחת את תמר אשת אחיו, לו לאשה.  גם אונן חטא בחטא דומה לאחיו, ולא היה מעוניין בהבאת ילדים מתמר, הפעם ממניעים אחרים: "לא להקים זרע לאחיו".  גם הוא נענש ומת.  עתה נשארה תמר, ה"אלמנה הכפולה", בציפייה דרוכה לאח הקטן, שֵלָה, עד אשר יגדל ויוכל גם הוא לייבמה. עברו השנים ויהודה סירב לתת את שֵלָה לתמר, ואז נחתה הטרגדיה השלישית במשפחה: גם אשת יהודה, בת שוע הלכה לעולמה.  תמר לא ויתרה, רצתה בכל מאודה להתייבם, ומצאה לנכון לבצע זאת עם… חמיה, יהודה. כאשר שמעה על בואו הקרוב, הלכה "וישבה על הדרך" ופיתתה אותו.  עד אשר "ישלם את משכורתה", קיבלה את החותמת ובגדו האישי כעירבון.
בהמשך, שליחו של  יהודה ניסה למצוא את האשה כדי לפדות את ערבונו, אך לשוא. כאשר שמע יהודה לאחר שלושה חודשים כי תמר כלתו "זנתה", ביקש לבצע בה את הדין הנהוג באותה תקופה לאשה המזנה עם גוי [כך חשב יהודה] – שריפה.
תוך כדי ביצוע גזר הדין, בצעדיה האחרונים לפני שריפתה, חל "מהפך" שלא היה מבייש אף סרט הוליוודי. תמר ביקשה להראות ליהודה את העירבון שנשאר בידה, ו"זרקה" משפט לחמיה:

… לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה וַתֹּאמֶר הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה:   (שם פסוק כ" ה)

תמר אינה מכריזה קבל עם ועולם "מיהו האיש". אף לא לבני משפחתה או מכריה אינה מגלה את הסוד הגדול.  אותו סוד שיכול להציל אותה מדין מוות. למרות הכול ואף על פי כן – תמר במעשה אצילי מעין כמוהו, מראה רק ליהודה, בתקווה שיחזור בו מכוונתו לממש את פסק הדין, אך ביודעה , שאם לא כן, מוכנה היא לקבל עליה את הדין!  מכאן לומדים חכמים הנהגה בסיסית וחשובה מאוד:

…אמר רבי יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי: נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים.                                                                       (תלמוד בבלי מסכת סוטה דף י' עמוד ב')

מהו המסר ?

בנוסף ל"הצעה" הכמעט בלתי אנושית לעיל [להפיל עצמו לכבשן האש], חכמים "מחזקים" אמירה זו בהיגדים נוספים,  כגון: כל המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים(בבא מציעא, נ"ח, עמוד ב'), ועוד: … והמלבין פני חבירו ברבים – אין לו חלק לעולם הבא (סנהדרין דף צ"ט עמוד א').  בדרך כלל הגדרת הבושה הינה סובייקטיבית, כפי שניתן ללמוד מן הכלל הבסיסי בתשלום הבושת [אחד מן התשלומים של אדם המזיק]: הכול לפי המבייש והמתבייש. אינו דומה אדם המבייש עני,  לאדם המבייש איש רם מעלה.

מפאת מרכזיותו של הנושא, והחשש מכישלון בו, בכל צעד ושעל בחיינו, נוסיף מספר דוגמאות "מן החיים":

  1. מורה המוכיח [בצדק] את תלמידו, חייב לשמור על כבודו של התלמיד.  לדוגמא, אם יצעק בקולי קולות: "ישראל, שוב אתה מנבל את פיך" הרי שיגרום לו להרגיש מושפל ובזוי כלפי עצמו, וכלפי חבריו. פעמים, יש שיקול חינוכי לבצע זאת בפרהסיא, ואז אין זה בגדר הלבנת פנים. אך לעניות דעתי, ברוב רובם של המקרים, ניתן ואף רצוי להוכיח את התלמיד בצנעה.
    הכלל הנ"ל נכון לגבי כל מערכת יחסים של כפיף לבר סמכות: מדריך לחניך, מפקד לחייל וכד'.
  2. יש הורים החושבים שכדי לחנך מותר לבצע כל פעולה, אף אם "אינה נעימה" לילד. כידוע , תפקיד ההורים לחנך, לעצב את האישיות, להקנות הרגלים טובים ועוד, אך למרות זאת, יש להיזהר מאוד מהלבנת פני ילד, אף אם המטרה "חינוכית" וחשובה.  נפש הילד רגישה מאוד, בוודאי לדברי הוריו. יש למעט בצעקות, בהקנטות מיותרות, בהעלבה בפני חברים [וגם בפני האחים האחרים], למרות ה"עצבים" שהם גורמים. ניתן להיות נחוש (אסרטיבי), גם אם הדיבור אל הילד מבוצע בנחת ובכבוד. בלשונו הציורית של ספר החינוך (מצווה של"ח): המקל בהם, שלא לצערן [את הילדים] בעניינים הללו – ימצא חיים ברכה וכבוד.
  3. ביטויים בתקשורת הינם  בעיתיים מאוד. בעבר חווינו זאת כלפי נשיא מדינת ישראל.  הלהיטות של כתבים רבים, "לראות דם", פסולה מכול וכול.  יש לשמור על כבוד האדם, ולהשתדל שלא לביישו, גם במחיר של… ירידת הרייטינג !!
  4. בעת נתינת צדקה לעניים, רצוי לתתו מבלי להיחשף לעני, עקב הבושה הכבידה האופפת אותו.
  5. האומר לחבירו: טעית, אינך מבין וכדו', הינו משפט מעליב שיש להיזהר ממנו [במשמעות: אני החכם…]. כמו כן, אין לכנותו בכינוי.
  6. פעמים, התוכן "מאחורי הסיפור" מעליב. למשל: המספר שחבירו רצה לשדך את ביתו לבנו, אך הוא סירב. [כביכול אומר כי הבת אינה "ברמה" של הבן שלי…]
  7. ישנם אנשים עם "רגישות גבוהה יותר". והמקרא מתייחס לכך בהרחבה. למשל: גר, יתום ואלמנה. המקרא לא חוסך באיסורים ספציפיים לאוכלוסיות "חלשות" אלו, אשר בעצם מהוות אב טיפוס לכל אוכלוסיה רגישה יותר, אשר יש לתת עליהם את הדעת, ולשמור ביתר שאת שלא לצערם, בוודאי שלא בפרהסיא.
לתגובות:rafi.zeberger@gmail.com